וִהיתֶם כֵּאלֹקִים

ושוב מתחילים מבראשית; אמנם השנה מתחילה בראש חודש תשרי, בראש השנה, אבל את פרשת בראשית אנחנו קוראים תמיד בסוף חודש תשרי, לאחר שביום שמחת תורה מסיימים את קריאת כל התורה במחזור הקריאה השנתי.

שוב ושוב אנחנו מקפידים להזכיר שקריאת פרשת השבוע אינה עניין טכני גרידא, אלא נועדה לקדם אותנו במעלה המודעות; שנחיה 'עם הזמן'; שנתבונן בפרשת השבוע, נחפש בה ונמצא את ההוראות המוצפנות בה לימינו אלה ולשבוע בו היא נקראת, אותה פרשה.

פרשת בראשית, הנקראת כאמור, תמיד בסוף החודש השביעי המשופע בחגים, עניינה הוא בריאת העולם יש מאין ועל כן היא מורה לנו את עניין ההתחדשות.

מטבעו, האדם די אוהב חידושים. אלא שהחידושים שאדם אוהב בטבעו, הם חידושים שבתוך מסגרת החשיבה שהורגל בה. דומני, כי בימינו קוראים למסגרת חשיבה כזאת 'קונספציה'.

לעתים נדירות בלבד נמצא אדם אשר חשיבתו חדשנית עד כדי פריצת מסגרות חשיבה מקובלות. לעתים נדירות עוד יותר נמצא אדם אשר מיישם במהלך חייו מסקנות שהסיק בחשיבה חדשנית הפורצת גבולות כנ"ל.

דומה כי פרשת בראשית שעניינה כאמור, התחדשות, מצפינה בתוכה גם את ההסבר לתופעה האנושית של חוסר רצון ויכולת לפרוץ את מסגרת החשיבה המוכרת, אל עבר התחדשות אמיתית.

הכותרת שבחרנו למאמר זה לקוחה מפרשת השבוע, ובה לענ"ד טמון ההסבר לתופעה שצריכה להטריד אותנו מאד.

כי הרצון להידמות לאלוקים, בעצם - למלא את תפקיד האלוקים בקביעה מה טוב ומה רע - ימיו כימי עולם, והוא חותר להחריב את העולם גם אם אין זו כוונתו המוצהרת.

והנה התהליך בקיצור נמרץ:

בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת

(בראשית ב) ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

טז וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל-הָאָדָם לֵאמר מִכּל עֵץ-הַגָּן אָכל תּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

(רמב"ן) בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות. וכמוהו, בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדעַ תֵּדַע כִּי-מוֹת תָּמוּת (מ"א ב מב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, (... אלא) הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה.

(בראשית ג) ד וַיּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן: ה כִּי ידֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים ידְעֵי טוֹב וָרָע: ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל וַתִּתֵּן גַּם- לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיּאכַל:

חז"ל אומרים לנו כי כל זה אירע ביום בו נבראו האדם ואשתו. ביום בו נבראו - חטאו. היה זה הכישלון החינוכי הראשון - כאשר המצוּוה עושה מה שנאסר עליו לעשות - וממנו ואילך מתחילה ההיסטוריה המוכרת לנו, זו שמרבית ציוני הדרך שלה הם כישלונות מהדהדים כתוצאה של הליכה בשרירות הלב תוך התעלמות מהוראות הבורא יתברך.

קצת קשה להבין איך יציר כפיו של הבורא יתברך נופל בצורה כל כך מעוררת רחמים. הרי הוא נצטווה ישירות מפי בוראו על האיסור לאכול מעץ הדעת והעביר את הציווי לזוגתו, אז איך קורה שהיא מתפתה לחלקלקות לשונו של הנחש, והוא בעקבותיה?

בעל פירוש 'אור החיים' הקדוש מנתח את פסוק ו' המצוטט לעיל ומוצא בו רמז לתשובה. הוא שואל כיצד בראיית העיניים הסיקה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל? ומדוע הקדים בפסוק הרגשת הפה לתגובת העיניים? ומניין הסיקה שיש בכוח העץ להשכיל? ובשביל מה המלה 'הוא' ולשם מה פעמיים המלה 'עץ' בפסוק? לא נוכל להביא את כל דבריו במסגרת זו, אבל משהו על קצה המזלג.

לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן

(אור החיים) וראיתי לתת טוּב טעם, כי אין כל כך אשמה על חוה; כי לא חשבה שיש בריה בעולם שבראה ה' להבחין בה אהבת ברואיו, שהוא הנחש שנתלבש בו השטן; ואם היתה יודעת זה - היתה חוששת לו ולא היתה נותנת אוזן לשמוע דבריו; כאשר עושים הן היום אנשים צדיקים - שאינם מטים אוזן לפיתוייו, הגם כי ירבה חלק(ות) לשונו והפלגת חשק מעדני מטעמי איסורו. וזה הוא לצד שהכירו כי הוא אָוֶן ומרמה; יורד ומסטין, עולה ומקטרג. והיא האשה העניה, לא עלה בדעתה כי ישנה לבריה זו בעולם לנסותה. ונוסף, כי הרגישה בטעימת העץ - לצד היותו מותר לפי סברתה, וראתה כי משונה הוא לשבח, ובהצטרפות דעתה שֶקַלָּה מאדם. אבל אם היתה יודעת - כידיעתינו - כי ברא ה' שטן לנסות ידידיו, או אם היה לה טעימת העץ באיסור ולא היתה טועמת - לא היתה שולחת ידיה לאכול:

להם לא היה ניסיון; הם אמנם נוצרו בוגרים, אבל היו תינוקות בני יומם, ועל רקע זה אפשר להבין את כישלונם. לעומתם, לנו יש ניסיון מצטבר של אלפי שנים ויש לנו גם ניסיון אישי מצטבר, כל אחד וההיסטוריה הפרטית שלו. אז איך זה שאנחנו מתעקשים לחזור שוב ושוב על אותן שגיאות?

ובכן, בעינינו אין אלו שגיאות; אנחנו בטוחים שכבר התקיימה בנו הבטחת הנחש לחווה: וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים ידְעֵי טוֹב וָרָע, ואין אנו שועים לאזהרה: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. עובדה שממשיכים לחיות ואפילו לחיות טוב, למרות שעושים מה שרוצים ולא מה שהתורה אומרת שצריכים לעשות. אז מי אמר שהבטחת הנחש: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן, הנה חסרת כיסוי?

לא מכירים את פירושו האמיתי של הרמב"ן: שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, ואם מכירים - מתעלמים, כמו שמתעלמים ומעלימים כל מידע שסותר את הקונספציה. רק שזה לא יכול לעזור; לא לטווח ארוך על כל פנים.

הפרשה שלנו מסתיימת במגמה להחליף את כל אוכלוסיית העולם באוכלוסיה בעלת מודעות שונה; אצלנו ב"ה, נדרשת רק החלפת המודעות, לא החלפת האוכלוסיה.

ידְעֵי טוֹב וָרָע

ועכשיו ננסה להבהיר כלפי מה מכוונים דברינו עד כה.

המערכת הפוליטית אצלנו מחולקת לכאורה בין ימין לשמאל; יש גם דתיים וכאלה, אבל זה לא ממש נחשב בעינינו; כי אנחנו בוחנים הנחות יסוד, ולא מצאנו הבדלים פוליטיים עקרוניים הנובעים מיחסו של פוליטיקאי לקדושת השבת או לתפילין למשל. מה שקובע בעינינו הוא המיצוב העצמי מול הבורא יתברך.

בראש האגף המכונה ימני ניצב אדם אשר בעיני המזהים עצמם כימניים - הנו שמאלן מובהק באשר הוא מתכנן עקירת ישובים, והם לא מבינים מהיכן נפלה עליהם הצרה הזאת.

לענ"ד, לא מדובר בימניות או שמאלנות; מדובר בפירושו האישי לשאיפה האנושית וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים; הוא חסיד המהלכים החד צדדיים, שאנחנו נעשה כרצוננו והעולם ייאלץ להשלים עם מה שנעשה. רק שגישה זו, המתאימה מאד לטקטיקה צבאית, הנה הרת אסון כאשר מיישמים אותה במערכת המדינית. זה מה שהיה בלבנון, לא?

מן העבר השני, בראש האגף המכונה שמאלי ניצב (זמנית?) הוזה המזרח התיכון החדש. אדם שעל שמו רשומות כמה מאבני היסוד היותר מוצלחות של מדינת ישראל, אותן הציב בעת שהתרכז במה שנראה לו כטובת עם ישראל המוקף אויבים. בשלב מסוים החליט שבמקום לבנות הגנה יעילה, מוטב לחנך את אותם אויבים ולהפכם לאוהבים.

רעיון נפלא, התלוש לחלוטין מן המציאות. זה מה שקורה כאשר מאמינים להבטחת הנחש וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים, ומתעלמים מן המסר המפורש בפרשת השבוע שלנו:

ה וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל- יֵצֶר מַחְשְׁבת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם:

אכן, הכוונה המקורית היתה שהאדם יגיע למדרגת אלוקים ומטרה זו עוד תושג. לשם כך עלינו להתחיל מבראשית, להתחדש. את הכוח להתחדשות זו קיבלנו מהחגים של החודש השביעי, ובע"ה נזכה מיד ממש לקיום היעוד:

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם (יחזקאל לו, כו)

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

_______________________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'