תופעה חסרת תקדים מאפיינת אותנו - הכבוד הרב והעניין העצום שמגלה התקשורת הישראלית בוועדי העובדים של הפירמות הגדולות במשק. כמובן, אין מדובר בוועדי העובדים של פירמות במגזר הפרטי אשר רק לעיתים רחוקות ובשעות משבר ממש "נכנסות לתמונה" - כמו, לדוגמא, המקרה של 'שופרסל', בו לאחר שנים של שקט תעשייתי לפתע "התעורר" הוועד והתקשורת דיווחה על מאבקו בהנהלת החברה. המאבק נמשך כמה ימים, הגיעו למיצויו וירד מהכותרות.
המדובר בחברות ממשלתיות או חברות עסקיות בשליטת הממשלה - בדרך-כלל אחת מ"עשר הגדולות" [המושג הופיע לראשונה בסוף שנות השבעים, כאשר עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, החלה ההסתדרות להיחלש, ואז עלו וצמחו 'שלוש עשרה' הוועדים הגדולים].
אין תופעה כזו בעולם הרחב. מי שישוטט באתרי האינטרנט ובין דפי מגזינים לעסקים ועיתונים זרים לא ימצא תופעה מסוג זה. אינני זוכר שראיתי אי פעם כתבה רחבה על יו"ר ועד של חברה ממשלתית, לבטח לא סיקור של בחירות לראשות הוועד.
המוסף "ממון" של 'ידיעות-אחרונות' הקדיש כתבה מרכזית בגיליונו מ-26 אוקטובר ['הקרב על הוועד' מאת נורית פלתר], המוקדשת לניתוח ההיסטורי, הרקע וההשקפות של המועמדים לראשות הוועד בחברת החשמל. את הכתבה מלווה "תמונת-מנהיגות" של יורם אוברקוביץ ז"ל [צילום מזווית אנכית, שרוולים מופשלים, עמידה קרבית ומבט הצופה אל המרחב האין סופי], כאילו כל כובד המדינה, לפחות, על כתפיו.
מתוך הכתבה עולה כי הוועד הארצי מונה 20 אנשים - והוא המוסמך לקבל החלטות אופרטיביות, ולצידו קיימת "מועצת העובדים" המונה 400 (!) איש. הכתבה משווה אופי "הרואי" למאבקי הוועד - סיכול כל כוונת לשנות את חוק החשמל, להפריט או לפצל את החברה - או, בעצם, לייעל את החברה. העולם שלהם הוא למקסם את רווחת ורווחי העובדים - על חשבון הצרכן, האזרח.
גם מוסף הכלכלה של "הארץ" מקדיש עמוד מרכזי שלם [ב-27 אוקטובר] "לקראת הבחירות לראשות חברת החשמל". הכתבה מבטאת איומים על היו"ר החדש של החברה, שלמה רוטמן, טרם כניסתו לתפקיד, שלא יעז לקדם את החוק לשינוי מבני בחברת החשמל.
דוד ביטון, מ"מ יו"ר הוועד הארצי ואחד המתמודדים על המשרה, כבר משגר הנחיות והוראות לרוטמן כיצד להתחיל ובאיזו רגל להיכנס לחברה.
"הארץ" גם מגדיל ומנתח, בעזרתם של המועמדים, את "טקטיקת-הלחימה" שכל אחד מהמועמדים מתכוון לפעול למען קידום האינטרסים של העובדים, לרבות "למרר לציבור את החיים".
מה קרה לנו? מה קרה לתקשורת הישראלית אשר נותנת במה כה רחבה ומוארת לתופעה חיובית בבסיסה של נציגות עובדים, אשר הפכה במדינת ישראל למראה של כל המכוער בחברה ובתרבות העסקית והציבורית במדינה?
אינני סבור שיש משהוא אשר שולל את הצורך בוועדי עובדים, בעיקר בעולם הציני, התאוותני ורודף הבצע של העסקים. בהחלט קיים צורך ב"גוף מאזן" אשר ידאג לכך שהעובדים ישתכרו בסבירות ותנאי עבודתם יהיו סבירים בעולם התחרותי והקשה של העסקים. אולם המעניין הוא שדווקא במגזר העסקי, ולמרות התופעות שתוארו, הוועדים פועלים באופן מאוזן וחושפים את ציפורניהם באמת כאשר "כלו כל הקיצים" - ויש דוגמאות לא מעטות של וועדים ששינו את התייחסות הפירמות לעובדיהם.
אולם מה הצורך בוועדים כה חזקים, אלימים, שמזמן הפכו יותר לוועד עובדים של עצמם, שפיתחו את עצמם כ"חברה בתוך חברה", שהפכו לגוף פוליטי המקושר למפלגות ובעיקר למפלגות השלטון - מהן הוא שואב את כוחו, שהפכו מעין "מאפיה" ממוסדת, הרחוקה כאורך הגלות מהרעיונות של "חברת העובדים" המסורתית?
הרי ברור לכולם שבחברות ממשלתיות כמו בזק, חברת חשמל, נמלי הים, מפעלים ביטחוניים - אין כל שאלה של "טרייד-אוף" בין רווחי החברה לבין מצב העובדים. כולם רוצים להרוויח מהחברה. הפוליטיקאים ממצים את החברות למינויים, לקידום מקורבים ולביסוס עוצמתם והוועדים ממנפים את האינטרסים של העובדים והופכים עצמם למוקד כוח חסר תקדים - כל זאת על גבו של האזרח המשלם מכיסו למימון המערכת הפוליטית ובמקרים רבים משלם ישירות את המוצר של אותה חברה.
דווקא התקשורת הישראלית הממלאת תפקיד חשוב כ-“Watch-Dog” של התנהלות הממשל הישראלי ושל מוסר הצרכנות של הסקטור העסקי - נותנת כאן יד להעצמה בלתי הגיונית של וועדים כוחניים, אשר השתלטו באופן ציני על ניהול החברות העסקיות הממשלתיות המרכזיות.
נ.ב - בעודי כותב את הכתבה חושף ערוץ 10 במהדורת החדשות שלו את חשבונות החשמל האסטרונומיים של המועמד לראשות הוועד, דוד ביטון, אשר עולה מן הכתבה כי מחיר השימוש בחשמל בביתו שול למחיר החשמל של מפעל. שווה הי לראות את תגובותיו המתנשאות והציניות של אותו ביטון. גם הוא קרוא עיתונים ומתרשם שהוא באמת "מלך-העולם".
