אחת מפעולות החקיקה הראשונות, של הממשלה הראשונה שתפקדה במדינת ישראל עם הקמתה, הייתה ביטול גזירות ה"ספר הלבן" הידוע לשמצה, שבין היתר אסר על יהודים לקנות קרקעות ולהתיישב במקומות רבים בשטחי ארץ ישראל. 56 שנים לאחר מכן הודיעה ממשלת ישראל, המורכבת בעיקרה מנציגי הליכוד, על כוונתה ליזום חוקים ששוב ימנעו מיהודים לקנות קרקע ולהתיישב בחלקים מארץ ישראל; וכן לגרש מבתיהם אלפי יהודים הגרים, ביוזמת ממשלות ישראל, בחבל קטיף מזה כשלושים שנה. זהו שבר אידיאולוגי קולוסלי של תנועה פוליטית, שמקימיה המקוריים היו מפקדי האצ"ל!
עם זאת, יש צורך לחזור ולהבהיר, כי במדינת חוק ישנה אמנה חברתית, נורמטיבית, לפיה, בין היתר, מסכימים אזרחי המדינה שרק לה ישנה הסמכות להפעיל אלימות, כפוף לחוקים שיתקבלו. לפיכך, כל קריאה להתנגדות אלימה נגד כוחות הביטחון שיבצעו גירוש זה היא פסולה מיסודה, מעבר לסכנה של שפיכות דמים בין יהודים, העלולה להתפתח מכך, חס וחלילה!
נראה הדבר, שכל הפעילויות שנוקטים מתנגדי ההינתקות, כולל "מבצע השרשרת" והפגנת במאה יישובים המרגשים, לא ימנעו את גירוש היהודים מחבל קטיף, כך לאור נחרצותו של ראש הממשלה בעניין זה. שתיים המה הדרכים שיש להן סיכוי למנוע גירוש זה: האחת - פנייה לבית הדין הגבוה לצדק, אם אכן יש בסיס לטענה שהגירוש מנוגד לאחד מחוקי היסוד של מדינת ישראל; והשנייה - התארגנות פוליטית שתחליף את ראש הממשלה או תאכוף עליו לוותר על תוכנית ההינתקות, אלא שבהנהגת המחנה הלאומי האמיתי לא נוקטים בשום הליך אפקטיבי. אנשי "רוח אחרת" ו"מינהלת ההתחברות" נקראים להשתלב פוליטית בליכוד או במסגרת על-מפלגתית, בה הם יפעלו למניעת סכנה קיומית לישראל, כדבריהם.
קיימתי מספר שיחות עם עמיתיי באקדמיה, בעניין הסכנות הכרוכות בתוכנית ההינתקות מחבל קטיף, שכמה מהם הגו והובילו את רעיון ההיפרדות החד צדדית בכלל כולל הינתקות וגירוש היהודים מחבל קטיף. באמצעות תוכנית זו, הם סבורים, ניתן יהיה להתקדם לקראת מימוש "מפת הדרכים", ל"מזער את פעולות הטרור הערבי" נגד האוכלוסייה היהודית ולמזער את "הסכנה הדמוגרפית" המאיימת על ישראל. תשובותיהם לא הניחו כלל וכלל את דעתי, נהפוך הוא - הן הגבירו את דאגותיי.
באשר ל"מפת הדרכים":
טענותיי היו, כי מימוש תוכנית זו, כמו גם מימוש "תוכנית ההינתקות" מחבלי קטיף, עזה ועוד, משמעותם הקמתה בעתיד של מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן, בהסכמת ישראל או בלעדיה. גם אם יוסכם על פירוזה של מדינה זו לא יהיה ערך לכך, שכן על-פי המשפט הבינלאומי זכאית כל מדינה להגנה עצמית והסכמי פירוז עליהם חתמו מקימיה לא מחייבים אותה. מעבר לתפישתי הלאומית-ציונית, שאין עם נורמלי מנדב מרצונו החופשי לזרים חלק ממולדתו, אין ספק, שהקמת ישות ערבית ריבונית זו היא מרשם לחורבן ישראל, לאור ממדי הארץ הקטנים, תכונותיהם של הערבים אויבינו והצהרותיהם הגלויות. שלא יהיה ספק, כנופיות הטרור של המדינה הזו, אם תוקם, לא ישיבו את חרבן לנדנה אלא לאחר שיחריבו את מדינת ישראל ויהרגו בנו ככל שיוכלו.
באשר ל"מזעור הטרור הערבי":
לא נהיר לי דיו המושג "מזעור הטרור הערבי", מאידך נהיר לי היטב המושג "העדר טרור ערבי" שמשמעו: שאלפי יהודים המתגוררים בחבל קטיף לא יהיו נתונים לחשש שיירצחו על-ידי מיליון שכניהם הערבים, כשם שתושבי ג'יסר א זרקה ופרדיס אינם חוששים שיירצחו על-ידי מיליון שכניהם היהודים. האמת היא, ככל שהיא מרה ונוראית, שהטרור הערבי ניצח את ישראל בשתי המערכות האחרונות - האינתיפאדה הראשונה הסתיימה עם חתימת הסכם אוסלו האומלל והאינתיפאדה השנייה הסתיימה עם הסכמת ממשלתנו למפת הדרכים הקטסטרופלית. את טרור האינתיפאדות, וכל טרור אחר, צריכים היינו לשחוק עד דק בעוצמה רבה, למען יראו וייראו!
נכון, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אלא שחשוב מאוד ללמוד ממנה - במהלך אחת מהמלחמות שניהלו שתי מעצמות העל באזורנו, פרס וביזנץ, בתחילת המאה השביעית לספירה הנוצרית, כבשה פרס מיידי ביזנץ את ארץ ישראל והקימה בה, בין היתר בהשפעת מפקדים יהודיים ששירתו בצבאה, מדינה יהודית לא רחבת ממדים. מדינה זו בוטלה על-ידי הפרסים כעבור כעשרים שנה, כי הם נוכחו לדעת שאין המדינה שהקימו מסוגלת לרסן את תושבי הארץ הלא יהודים, שעוררו מהומות דמים בלתי פוסקות בגין מדינה זו.
הפרסים, שרצו עורף שקט לקראת המשך מלחמתם נגד ביזנץ, ביטלו, אפוא, את המדינה היהודית. כזכור, גם נסיגת בריטניה ממדיניותה הפרו יהודית, עם פרסום הספר הלבן בשנת 1939, שצמצם כמעט באורח מוחלט את העלייה היהודית וקניית קרקעות על-ידי יהודים בארץ ישראל, ארעה לאחר שהיהודים בארץ לא הצליחו לדכא את המרד הערבי רווי הדמים שנמשך כשלוש שנים. גם נסיגת ארצות הברית, בשנת 1948, מהקמת מדינה יהודית ודרישתה שנסכים לנאמנות אנגלו-אמריקנית במקומה, חלה עת שגברו התקפות הערבים על היישוב היהודי ואיומי מדינות ערב, אלא שאז עמד בראשנו היהודי הגדול דויד בן-וריון.
באשר לסוגייה הדמוגרפית:
טענתי שסוגייה זו לא הייתה בעבר מכשול במהפכה הציונית. כאשר אישר הקונגרס הציוני את תוכניתו הציונית של הרצל היה שיעור היהודים בארץ פחות מ-20%. במדינה היהודית שהוסכם להקימה, בשנת 1947, רק על חלק מארץ ישראל, היו אמורים להיות 500,000 יהודים (ללא ירושלים) ו-400,000 ערבים. אין ספק שסוגייה זו זקוקה לפיתרון מוסכם עם הערבים והקהילה הבינלאומית. מכל מקום, המערכת הבינלאומית אימצה את "מפת הדרכים", שתנאי ליישומה הוא פירוק ארגוני הטרור הערביים והנהגת סדר ודמוקרטיה ברשות הפלשתינית; אלא שאלו רחוקים שנות דור ויותר מלהיות מיושמים ואם כך, על שום מה אצה הדרך למציעים את "ההינתקות", שהיא, לטעמי, אנטי ציונית ואנטי ביטחונית.
