לאחר קרוב לעשרים שנים של משאים ומתנים של ועידות, תקוות, הבטחות, רעיונות, תוכניות והסכמות, הגענו למבוי סתום של כשלון ללא שום פתרון, החל מ
הסכם אוסלו ועד לשיחות אנפוליס.
מלחמת הרקטות הסתיימה בהסכם שביתת הנשק, ואילו מעכשיו מתחילה מלחמת הבחירות ללא שום הסכמות למה שהיה ולמה שיהיה.
המחלוקת העיקרית מצויה בתביעה לחידוש יוזמה מדינית חדשה. אלה שנכשלו כבר מנסים שוב לטפח אופטימיות נאיבית ומגויסת בנושא, תוך האשמת הממשלה בקיפאון הנוכחי.
תזכורת לאלטרנטיבות העומדות במוקד המחלוקת:
פתרון מדיני?
לדעת הימין של "המחנה הלאומי", הוא בלתי אפשרי על סמך כל כשלונות הסכמי העבר.
פתרון צבאי?
לדעת השמאל של "מחנה השלום", הוא בלתי אפשרי, על סמך כל כשלונות מבצעי העבר.
פתרון פלשתיני?
"הקמת מדינה" פלשתינית באו"ם היא אפשרית, אבל בשטח לא ישתנה כלום. הקמת המדינה הפלשתינית היא בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות: התנאי האולטימטיבי הבלתי מתפשר של הפלשתינים הוא "זכות השיבה", וגבולות 67'. אלה הם תנאים ששום ממשלה בישראל לא תקבל, לרבות תנאים נוספים כמו הסכמה לחלק מההתנחלויות (הגושים), מדינה פלשתינית מפורזת מנשק כבד, שליטה ישראלית במרחב האוירי ובמעברי הירדן, והסכמה לקץ התביעות. אין שום סיכויי להגיע בקרוב להסכם שלום וביטחון ריאלי ולא וירטואלי.
פתרון אזורי?
במקום הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים" שהוא בלתי אפשרי, למרות שהוא נראה כהכרחי, בתמיכת מדינות רבות וגם ממשלת ישראל, ישנו פתרון יחידי שהוא אפשרי, למרות שכרגע ניראה כדמיוני.
"מדינת" חמאסטן בעזה, בתור שטח אוטונומי כחלק של מצרים ו"מדינת" פתחלנד בגדה, בתור שטח אוטונומי כחלק של ירדן.
המדובר בשתי מדינות לעם פלשתיני, מפוצל לשניים. מה שנראה היום כבלתי אפשרי ובלתי ריאלי עשוי להיות ריאלי בעתיד, בנסיבות משתנות של מזרח תיכון הנתון לזעזועים בלתי פוסקים ובלתי צפויים.
"פתרון" של כניעה בשלבים?
ישנם בתוכינו "פעילי שלום" מהשמאל הקיצוני האנטי ציוני שתומכים במדינה הפלשתינית, גם במחיר חיסולה בשלבים של המדינה היהודית ציונית. התביעה שלהם לניהול משא-ומתן עם הפלשתינים, על בסיס קווי 67', פינוי כל ההתנחלויות, תוך סירוב לשום פשרה, משמעותה משא-ומתן לכניעה בשלבים. זאת על בסיס "תורת השלבים" של ערפאת שמשמעותה קבלת נכסים אסטרטגים מישראל, "בתמורה" לחתימה על "הסכמים" ובהמשך פתיחה באינתיפדה אלימה של טרור עם תביעות נוספות בליווי משא-ומתן וחוזר חלולה.
