את הופעת השלישייה נתניהו, ברק וליברמן במעמד ההודעה על סיום המלחמה תאר אדם בעל ראייה חדה כך: 'דיברו כמו אחרי ששת הימים ונראו כמו אחרי יום הכיפורים.' ואכן, כמו כמעט בכל המלחמות, ניצחנו בשדה הקרב והפסדנו ליד שולחן המו'מ. וגם את הקרב לא סיימנו, בגלל לחץ אמריקני.
הנה, כיצד הפסדנו את המערכה הדיפלומטית, ובכך הפכנו את כל הישגינו המלחמתיים לחסרי משמעות:
- מיד אחרי שפסקה האש, הכפלנו לעזתים את התחום הימי המותר בדיג והרשינו להם לחזור ולעבד את רצועת האדמה בת 300 המטרים הסמוכה לגדר. ונשאלת השאלה: אם שתי ההקלות האלה אינן פוגעות בביטחון, מדוע לא הוענקו קודם? ואם הן כן בעלות משמעות ביטחונית, למה ניתנו בדיוק עכשיו? על כורחנו אנחנו חייבים להסיק - אנחנו ולא מי שאנו מייחסים להם דמיונות מזרחיים - שבהישגים האלה זכה החמאס אך ורק כתוצאה מן המלחמה, ולזה קוראים - ניצחון.
- ישראל התחייבה להימנע מלהגביל את התנועה החופשית של תושבי הרצועה ולטפל בנוהלי הביצוע של פתיחת המעברים תוך 24 שעות מתחילת הפסקת האש. על סמך ההתחייבות הזאת יוכלו ערביי עזה לדרוש תנועה חופשית גם בין הרצועה ליהודה ושומרון - ומייד ישתפך נחשול אנושי עד שערי ירושלים וכל ערי יו'ש, ויחולל קטסטרופה דמוגרפית, כלכלית וביטחונית, בינינו לבינם וגם בינם לבין עצמם.
- ישראל, כמו החמאס, מתחייבת בפני מצרים לקיים את הבטחותיה. בכך מעמידה ישראל את עצמה על מדרגה אחת עם ארגון טרור המוכר ככזה בכל העולם. אם תרצו, משדרגת את הטרוריסטים ואם תרצו, מורידה את עצמה לשפל מדרגתם. אם לא די בכך, התחייבה ישראל (אני מצטט): "במקרה של הערות (לגבי הפרת ההבנות) יש להודיע למצרים, הספונסורית של ההבנות, כדי שתעשה follow up", ובעברית: תבצע מעקב. כלומר, אם החמאס יפר את התחייבותו שלא לירות, ולמשל ישלח רקטת פג'ר לת'א, יהיה אסור לנו להגיב. ניאלץ לפנות למצרים, והיא תבצע 'מעקב' ככל שתמצא לנכון. כלומר, בינינו לבין 'אח-מוסלמי' קטן, ישפוט - 'אח-מוסלמי' גדול. את עומק הזוועה הזאת יוכל לשפוט רק מי ששמע ולו קטע מנאום שנשא מורסי במסגד בקהיר תוך כדי הקרבות, נאום רווי שנאה, נאום אלים, על סף איום במלחמה. לכל הדעות, החמאס הוא ענף מעץ האחים המוסלמים, ולכל דבר ועניין החמאס נהנה מחסותו של מנהיג 'האחים', הוא מורסי. ועתה, אימרו נא: האם נסתתרה בינתם של השלושה, או התשעה, לשים אויב מוצהר לשופט עלינו? ונוכח זאת, איך יכול החמאס שלא לחגוג כניעה והשפלה כזאת - כניצחון? ומי כאן בעל ההזיות והדמיון המזרחי, מי חוגג ניצחון מדומה, מזויף - הם או אנחנו?
- "ההבנות" רצופות הבטחות לחמאס להקלות (אני מצטט ממאמר של אלכס פישמן ב'ידיעות אחרונות' מיום 22.11.12 ): "כדי לחזק אותו כלכלית.. עידוד השקעות..בניית פרויקטים, הקלות במעברים", ועוד. ונשאלת השאלה - אם חיזוקו של החמאס משרת את האינטרס הישראלי, מדוע הפצצנו אותו 8 ימים ולילות ומדוע מתפארת השלישייה, ומתפאר הרמט'כל ומתפארים לגיון משרתי השלטון בתקשורת במלאכה היסודית שעשה חיל האוויר בהריסת התשתיות, סמלי השלטון, הבניינים הציבוריים וכיוצ'ב - כלומר בהיפך הגמור? ואם כך הדבר, שבמלחמה אמרנו 'לא' ובהסכם הפסקת המלחמה אנחנו אומרים 'כן' - מה פירושו, אם לא שהפסדנו במלחמה הזאת ושהאויב, ורק הוא, השיג את שלו ואנחנו נאלצנו לתת לו את מבוקשו. מה זה, אם לא ניצחון לו ומפלה לנו?
נאנסו לחתום על כתב כניעה
עכשיו ברור מדוע בעוד אשר פיות השלישייה הפיקו שקרי ניצחון, פניהם הנפולות הסגירו את דיכאונם. ומדוע
אהוד ברק, בראיון טלוויזיה ובראיון לעיתונות, למחרת, ניסה להמעיט בערך מה שכינה "הנייר הזה", וכמעט הביע משאלה שאחד הארגונים יפר את "ההבנות" ויביא לידי ביטולו של "הנייר הזה".
ברור לעין, שמנהיגינו פעלו תחת לחץ, שהם נאנסו לחתום על כתב-הכניעה הזה. זו אינה הזדמנות לשמחה לאיד, כי האיד הוא אידנו. אבל זו סיבה לדאגה עמוקה ממה שצופן לנו העתיד. שאם ב"קייז" כל כך ברור לטובתנו כמו תקיפת אזרחים חפים מפשע בטילים, ההנהגה הנוכחית התקפלה תחת לחץ והנחילה לנו מפלה מדינית למרות ההישגים הצבאיים.
מה מצפה לנו מהם, למשל בשאלה הרת גורל כמו כוונת אבו-מאזן להשיג באו"ם בכ"ט בנובמבר מעמד של מדינה? ומי שנפל בפני החמאס, ארגון טרור לא מן הגדולים, כיצד יעמוד בפני הרשות הפלשתינית, גוף שלטוני חוקי, מוכר ע"י כל העולם וגם על ידינו? ומי שנפל בסוגיה בה הכל מסכימים עימנו - זכותנו להגנה עצמית - כיצד יעמוד בסוגיה בה כל העולם הוא נגדנו, הלא היא סוגיית המדינה הפלשתינית?
נפתח במחמאה למחמוד עבאס, הוא אבו-מאזן. זה עתה ביצע מהלך מבריק, המכניס את הנהגתנו לתוך פינה, שמתוכה אפשר להיחלץ רק בנחישות ובתקיפות, תכונות שנתניהו מעולם לא הצטיין בהן.
לנתניהו יש פזמון קבוע: הוא מוכן למו'מ בכל עת ובכל מקום, אך ללא תנאים מוקדמים. לעומת זאת, עמדת שלטונות רמאללה הייתה תמיד, שתחילה על ישראל להפסיק כל בנייה בהתנחלויות, כולל בירושלים, ולהכיר עקרונית בגבולות '67. כך נוצר הקיפאון, והשמאל מאשים את נתניהו שהוא דווקא שבע רצון מן המצב הזה, כי הכל אחיזת עיניים.
כשלעצמי, אינני בטוח שהשמאל צודק. לו בא אבו-מאזן לשולחן המו"מ, מניין לנו שלא היה יוצא בידיים מלאות כמו החמאס בעקבות המו'מ שסיים את "עמוד הענן"?
הפתיון של אבו מאזן
בישראל עסקו בתרגילים מחשבתיים, איך צריך להגיב על הפיכת הרשות הפלשתינית למדינה פלשתינית באופן חד-צדדי, כלומר על הפרת
הסכם אוסלו ע'י ה"פרטנר" להסכם. כדאי לזכור, שלצד המקיים יש אופציה לוותר על הזכות שקמה לו עקב ההפרה להשתחרר מן ההסכם. הוא יכול לבחור להישאר כפוף לו, אחרי ההפרה ולמרות ההפרה.
אבו-מאזן השליך כאן לנתניהו פיתוי. הוא הודיע לו שהחל מן ה-30לנובמבר, כאשר הוא כבר יהיה "מדינה" - הוא מוכן לבוא למו'מ 'בלי תנאים מוקדמים', כפי שדורש נתניהו. כלומר, גם ללא התחייבות ישראלית להפסיק את הבנייה בירושלים וביו"ש. אבל אז תמצא את עצמה ישראל יושבת מול מדינה, וזה כבר - כפי שאומרים האמריקנים - משחק כדור שונה לגמרי! עצם הישיבה מול "נציג מדינת פלשתין", היא לבדה תתקבל כהכרה ישראלית רשמית, שברמאללה יושבת מעתה מדינה ריבונית ששמה פלשתין. ואם, כפי שמותר אולי לצפות, נתניהו לא יקבל את ההזמנה הערמומית הזאת, או אז יטענו הערבים, ועולם צבוע יסכים עימהם, שישראל היא הסרבנית, יתחילו לחצים, תהיה שחיקה, ומי שמוכן להתדיין עם הנייה בפני מורסי, חזקה עליו שיתקפל בסופו של דבר גם כאן.
כמובן, ניתן להיחלץ בקלות מן המלכודת הפרימיטיבית שאבו-מאזן טמן לנו: ע'י הודעה שאנו רואים את הסכם אוסלו כמופר, ועל כן חופשים להפעיל מחדש, בכל מקום שנרצה, את הממשל הצבאי; ע"י מניעת תנועה מתוך ולתוך יו'ש מכל מי שמתיימר להיות נושא משרה מטעם הישות הפלשתינית החדשה שישראל תכריז עליה כבלתי חוקית; ע'י סיפוח אזור C לישראל, ובתוכו כל ההתנחלויות; ע'י ביטול הסכם פריז, כלומר ניתוק הקשרים הכלכליים עם רמאללה, ועוד ועוד.
נתניהו וליברמן: איומים ללא מעשים
על סמך ניסיון העבר ניתן לומר במידה גדולה של וודאות, שנתניהו לא ינקוט אף אחד מן הצעדים האלה, או דומיהם. ושותפו החדש, ליברמן, אף הוא ינהג כמו שאנחנו מכירים אותו: יצהיר בקול רם הצהרות חריפות וקיצוניות ובדממה דקה יעשה את ההיפך. בעצם, זה כבר קרה. משרד החוץ, באחריות ליברמן ועל דעתו, הוציא מסמך מלא איומים קשים על אבו-מאזן, אם יעז להכריז על מדינה, אך בסופו של המסמך מופיע משפט קטן וצנוע: ישראל צריכה להציע לפלשתינים הכרה במדינה פלשתינית, "בעלת גבולות זמניים".
פסגת הציניות: את זאת מציע ליברמן - בתגובה על 'אם כל ההפרות'!
על כל הדברים הלא-משמחים האלה יש להוסיף עוד פרט קטן. דווח, ששרת החוץ האמריקנית, קלינטון, בביקורה האחרון אצל אבו-מאזן, הפצירה בו שלא לבקש הכרת האו"ם בכט' בנובמבר והמליצה שיחכה עוד קצת, עד אחרי הבחירות בישראל, מפני שמנוי וגמור עם הנשיא אובמה לכפות על ישראל הסכם שישביע את רצונו.
פירושים מיותרים.
בכל חשכת העננים הזאת יש קרן אור אחת: העיתוי. בין ה-29 לנובמבר ל-22 בינואר יש כמעט חודשיים, שבהן הצמד נתניהו-ליברמן לא יוכל להתחמק מלהגיב על הצעד החצוף והמתגרה של אבו-מאזן. בתום שלושת השבועות האלה מתקיימות הבחירות הכלליות בישראל, שבהן האזרח הוא הריבון, והוא שישפוט את המבקשים את קולו על מעשיהם ומחדליהם בשעת מבחן עליונה זאת.
אם יכזיבו גם בפעם הזאת - מי שיצביע בעדם יעשה זאת בעיניים פקוחות, ומתוך ידיעה מלאה יביא חלילה על עצמו, על יקיריו ועל עמו וארצו - בכייה לדורות.
