פעם הייתי שותף להלך המחשבה הימני. הפחד מפני הזר והשונה היה נטוע גם בי. מלבד כל הפסיכולוגיה הרוחשת ברקע, בבית שחיים בו ניצולי שואה, ליוו את ילדותי גם דרמות מורכבות של ילד שגדל בשנים שבהן ישראל עוד חוותה פיגועים שהיו מכוונים מטוניס.
הזיכרון שלי מבית הספר היסודי הוא של בן כיתה שאיבד את אביו באוטובוס הדמים (הפיגוע ליד מעגן מיכאל). התחפושת שלי נגנזה משום שלא יכולתי להתחפש לחייל וללכת למסיבת הפורים עם רובה ורימון-רסס ביד. השאיפה להיות חייל גיבור בצה"ל, התחלפה בגלל הנסיבות הללו ונאלצתי ללבוש תחפושת של רומאי.
הרצון להיות "גיבור" הדמיון ועולם הפנטזיה של ילדים בעת ההיא היה להיות גיבורים. בחנוכה הכרנו את היוונים, שרצו להשמידנו, והזדהינו עם בר-כוכבא. כשסיפרו לנו על חנה ושבעת בניה, חזרנו הביתה והסתכלנו על אימא בהערצה. בפורים הכרנו את המן הרשע עם האוזניים המשולשות שהיה בהן פרג או אגוזים, וכולנו רצינו להיות מרדכי היהודי, וכל הבנות רצו להיות אסתר המלכה. בפסח הכרנו את פרעה, בחודש אדר הכרנו את טרומפלדור בלי היד שלימד אותנו שטוב למות בעד ארצנו.
ילדים שגדלים על קרקע של טרור מוחשי כל-כך, חיים בצל איום קיומי מתמיד, עם זיכרון השואה ברקע ובחיי היומיום בבית, חוגגים חגים של ניצולי-שמד, זוכרים אבא מגויס למלחמת יום-הכיפורים וחוזר הביתה אחרי תשעה חודשים עם זקן ארוך, ילדים כאלה לא יכולים לגדול להיות מבקשי שלום ורודפיו. הם כן יהיו רודפי זרים ומבקשי נפשם, חדורי תחושת נרדפות מתמדת ובעלי שאיפה, גלויה או נסתרת, להיות גיבורים (על חשבון אחרים).
לזכור מאין באתי ולמה הרבצתי אני משתדל מאוד לזכור מאין באתי, כמה פחדתי ורציתי להיות גיבור, ולכן אני משתדל מאוד לא לשפוט את מי שעדיין כלואים בתוך מעגל הדמים הזה. אני מודה שלא תמיד אני מצליח לזכור מאין באתי וליישם את המידה הטובה של צנעה והזדהות עם התוקפן, אבל אני תמיד מצליח לזכור לאן אני הולך ולהזדהות עם המותקף.
לימים, למדתי שהתוקף עושה זאת משום שהוא מפחד. למדתי שהתוקף אינו מסוגל להתמודד עם הפחד שבתוכו ועל כן הוא משליך אותו על החלש הקרוב ביותר, ותוקף אותו כדי להרגיש חזק. למדתי שהמותקף החלש, מוצא במתקפה צידוק לפחדים שלו, ועל כן הוא רואה במתקפה הוכחה לזכותו לתקוף בעצמו. מעגל של פחדנים שוטים, מעגל של דמים.
בחזרה להווה מחמוד עבאס, הלא הוא ראש הרשות הפלשתינית המכונה "אבו-מאזן", יצא לניו-יורק ואמור להעלות על שולחן עצרת האומות המאוחדות את בקשת הפלשתינים להכרה במדינתם כמדינה שאינה חברה מלאה. מעבר למשמעויות הטקסיות שיש להצהרה כזו, יש לה משמעויות עמוקות הרבה יותר, שביטוין החיצוני בלבד הוא בעצם ההצהרה, אך מחירן המלא ישולם באופן מאוד לא הצהרתי, אלא מאוד מוחשי, מעשי, ממשי.
כמו כל מהלך במציאות המורכבת הזו שיצרנו לעצמנו, בני דורות ההמשך של מקימי המדינה, גם אבו-מאזן, כמונו, נמצא במציאות מורכבת שבה הוא גם צודק וגם טועה באותו הזמן. הוא צודק משום שממשלת ישראל הנוכחית גמרה אומר בליבה לחסל את תהליך השלום.
אבו-מאזן צודק וטועה ראש ה
ממשלה הישראלי חגר על מותניו עלה תאנה עם "נאום בר-אילן", ועשה כל אשר לאל ידו על-מנת לקיים את השותפות שלו עם ליברמן. נתניהו לא רצה להזיק לפלשתינים במזיד, הוא רק רצה לשמור על הקואליציה שלו. הוא רק רצה להגיע הביתה בשלום כדי לבנות לעצמו עוד בית. בדרך הוא שיקר לכל השכונה וקבע עובדות בשטח המציבות את השכן בפני עובדה מוגמרת - לבית שלך אדוני השכן - כבר אין מקום.
אבל אבו-מאזן גם טועה. הוא טועה משום שבצערו הרב, הוא פונה לרשויות המוסמכות, ומבקש פסק-דין כנגד השכן התוקפן והשקרן. אין כל ספק שאת פסק-הדין הזה הוא יקבל. אבל מה לגבי ביצוע פסק-הדין? הרשויות המוסמכות מוציאות מתחת ידן פסקי-דין לכל דורש כמעט, אך אינן נוקפות אצבע על-מנת לממשם. אבו-מאזן אינו מסוגל לממש את פסק-הדין בעצמו ועל כן עליו לשאת ולתת עם השכן הפולש בעצמו לשם קיום פסק הדין. ומתוך שכך, האם לא היה נכון יותר לנהל מו"מ עם הפולש תחת איום בשימוש בערכאות? מה ערך לפסק הדין אם השכן הפולש אינו מתכוון לבצע את פסק הדין, וממילא כבר אין שום איום בפנייה לערכאות?
אבו-מאזן: תמות נפשי עם פלשתים אבל מעבר לשאלת מימוש פסק הדין, אבו-מאזן טועה גם בחלק המעשי. החוק הבינלאומי מכיל חובות וזכויות עבור מדינות מוכרות באפן רשמי, ומאזן הזכויות מול החובות לא בהכרח יטיב עם אבו-מאזן ועם העם הפלשתיני. אם תוכרז מדינה פלשתינית, היא לא תהיה עוד מדינתם של הפלשתינים בעזה, והיא לא תהא מדינתם של הפליטים המפוזרים בעולם, משום שאלה אינם נמצאים בשטחה הריבוני.
הפלשתינים ירוויחו מדינה ויפסידו את כל היתר. מעבר לכל כללי ההיגיון, בצעד של אבו-מאזן יש צבע ברור של ייאוש. אבו מאזן עושה כמעשה שמשון הגיבור, אך אין מדובר בגבורה אלא בפחד. אבו-מאזן אומר לעולם כולו: תמות נפשי עם פלשתים, רק שהפעם הוא משחק את שמשון והעם שלו את הפלשתים.
הטיפשות של ממשלת ישראל ממשלת ישראל הנוכחית מורכבת מאנשים הנמצאים בשלב ההתפתחותי שבו הייתי אני בגיל צעיר. אתוס (הנרדפים) ומיתוס (הגבורה) משמשים אצלם בערבוביה, ומוצאים את דרכם בפאתוס של נאומים רבי-רהב וחסרי עגינה במציאות.
נתניהו אמר "ממשלה בראשותי תמוטט את שלטון החמאס", אבל נתן לחמאס ארבע שנות חסד, העלים עין מירי רקטות לעבר ישובי הדרום, ולבסוף, ערב הבחירות, חזר לשחק את הבריון השכונתי, צעק "תחזיקו אותי" כל-כך חזק עד שנשיא ארה"ב שמע והורה לו להירגע, ומיד. נתניהו הגיבור, לא רק שלא הכניע את החמאס ולא מוטט את שלטונו, אלא ניהל עימו מו"מ בחסות מדינות שהאינטרס הישראלי זר להן, ולבסוף יצר מציאות שבה החמאס הוא ישות לגיטימית מבחינה דיפלומטית בינלאומית. נתניהו לא מוטט את החמאס. החמאס צחק לבריון השכונתי בפרצוף ויצא עם הראש מורם בזכות התערבותו של המבוגר האחראי (אובמה) ומועצת השכונה (
ארדואן ומורסי).
לצד נתניהו עומד הפיל בחנות החרסינה של הזירה הדיפלומטית, אביגדור (איווט) ליברמן. האיש שאיים להפציץ את סכר אסואן, והילך אימים על אבו-מאזן, הוא אותו האדם שתוקפנותו הייתה בעוכריו וחשפה את פרצופו של הבריון כפחדן. החמאס הביא את ליברמן לחלק מחמאות למורסי כאילו היה מורסי חסיד אומות עולם או זוכה פרס נובל לליברליזם. ואם לא די בכך, ראה אבו-מאזן כי טוב, ונסע לאו"ם. האיומים שהשמיע ליברמן באוזני קת'רין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, כאילו הניסיון של אבו-מאזן יגרור תגובה ישראלית כואבת עד כדי מיטוט הרשות הפלשתינית, הסתיים בקול ענות חלושה, עם "קיזוז של חוב הרשות הפלשתינית לחברת החשמל בסך של 800 מיליון ש"ח".
הטיפשות של ממשלת ישראל הובילה את ההתרעה המדינית-דיפלומטית-פוליטית-בינלאומית לעבר תהומות שישראל מעולם לא הייתה בהן, וקיעקעה את מעמדנו בעולם כנמר של נייר. ואם לא די בכך, המציאות שיצרה המדיניות הזו הולידה שתי מדינות לעם אחד. מדינה אחת בעזה שנולדה בעקבות המו"מ עם החמאס, ומדינה אחת ביו"ש שתקבל הכרה באו"ם, כתוצאה ממחדל ההתעלמות מערוץ המו"מ.
זה הימין וזו ההזיה המשיחית שלו. זה הימין המכחיש את קיומו של העם הפלשתיני, וזה אותו הימין שהקים שתי מדינות לעם שהוא מכחיש את קיומו. היגיון של ימין, לך תבין.
