מאז מותן של המפלגות הגדולות, אי שם בסוף שנות ה-90', החל שיח עוטף את הזירה הפוליטית בישראל. לא עוד חירות והמערך, לא עוד הליכוד והעבודה. גושים. גוש ימין, גוש שמאל. זה מול זה, ניצבים במשך מערכות בחירות. זה כבר לא משנה איזו מפלגה מקבלת כמה, אלא על מי הן ממליצות לנשיא בסוף הדרך. לתופעה זו נכנסו מפלגות המרכז, ובראשן קדימה - מפלגת המרכז היחידה שהצליחה ליטול את השלטון. השילוב בין יוצאי ליכוד ויוצאי העבודה הפך את קדימה לנבחרת מנצחת, שמבטאת את כלל הדעות בספקטרום הפוליטי הישראלי.
והנה, קדימה התפרקה. כי הפלורליזם שלה נפל. בחירה בקלפי היא גם בחירה אידיאולוגית, דבר שלקדימה לא יכול היה להיות. המפלגה, שהחלה במרכז, הפכה אט-אט למפלגה שמובילה את השמאל בישראל. אולמרט הפך קיצוני יותר ממרצ, לבני איבדה את ההדר הבית”רי ואת חלום ארץ ישראל השלמה לטובת פשרה טריטוריאלית שבעיניה היא היא השלמת החזון הציוני. הפועל היוצא מכך הוא שהמרכז הפך במקרה הטוב לשמאל מתון.
רק לא ביבי פרשני הסקרים מודדים באופן כמעט אוטומטי את המרכז – בין אם הוא קדימה, 'התנועה בראשות
ציפי לבני' ואפילו יש עתיד עם השמאל, גוש המרכז-שמאל, נגד כל הימין.
עוד תוספת קלה שהגוש השמאלי מקבל בהכללה גסה, הוא המיעוט הערבי. 11 מנדטים מסתפחים כמעט בכל ספירה בסקרים לגוש השמאל. דבר זה תמוה לחלוטין, שכן לאורך כל ההיסטוריה הפוליטית מאז קום המדינה – ואף לפניה, מפלגה ערבית מעולם לא הצטרפה לקואליציה. אין סיבה שזה ישתנה בקרוב. לחוגים אלו אין אף את הנטייה החרדית לתמוך בימין, על-אף שאין להם התנגדות מוחלטת לתמוך בשמאל כשהדבר מתאים. והנה – לא הערבים שנמנים על גוש השמאל ולא החרדים שנמנים על גוש הימין באמת נמנים על גושים אלו.
השנאה הזו הביאה בבחירות הקודמות לקדימה בראשות לבני את נצחון המנדטים, בעקבות הסיסמה שחצתה את הגבולות – "או ציפי, או ביבי". בשמאל העדיפו הכל, רק לא ביבי. כך התרסקה מפלגת מרצ לארבעה מנדטים בלבד.
ואותה ציפי לבני חוזרת כעת, במלוא המרץ, להציל את הפוליטיקה הישראלית מעוד ארבע שנים של קיפאון מדיני, חוסר הנהגה ושאר ירקות. אחרי משא-ומתן כושל עם שס ועם אבו עלא ב-2008, כעת כישורי המו"מ שלה שוב לא הועילו לה – הפעם עם יחימוביץ' ועם לפיד.
בלי שום קשר אז איך הפך
יאיר לפיד לאיש שמאל? הרי העמדות המדיניות שלו תואמות (כמו
שלי יחימוביץ' אגב) כמעט לחלוטין את אלו של
בנימין נתניהו – כמו כל הקונצנזוס הישראלי. אז מה החוט המקשר של גוש המרכז-שמאל? מה מחבר בין אולמרט, לפיד, לבני, מופז ויחימוביץ'? הרצון להפיל את ממשלת נתניהו.
האם די בגישה שלילית זו ליצור אידיאולוגיה? הרי מרבית האנשים שמניתי תומכים בגישה כלכלית דומה לזו של נתניהו. הגישה המדינית ביניהם אומנם די דומה, אך היא דומה גם לזו של נתניהו ולכן אין בשורה גם כאן. השנאה הזו כה עמוקה, עד שאפילו נשיא המדינה קיבל פניות רציניות לשוב אל הקלחת.
ולכן האיחוד של נתניהו וליברמן הוא כה עוצמתי. הוא מפרק לחלוטין את תזת המרכז-שמאל. לא רק כי בשמאל כל אחד רוצה להנהיג, אלא כי אין קשר אידיאולוגי ביניהם – אלא קשר של שנאה.
