|
|
ליבני. מסתירה בשרוול [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
כלומר, את השאלה הזאת אפשר, ראוי ורצוי לשאול רק לאחר שקיבלנו תשובה מספקת לשאלה: מי אנחנו בעצם? במושג עצם יש, כמובן, הכי הרבה בשר ולכן הוא הכי ברור במשפט הזה. למעשה, גם סימן השאלה די ברור. כל השאר טמון כסוד בכספת ההיסטוריה שבה נבלע גם ארון הברית.
ראשית, שימו נא לב מי הם השחקנים הבולטים במגרש בתחרות היוקרתית, עולם נגד ממשלת ישראל. לא היה לכם מעולם ספק והוא עדין לא התעורר, שישראל היא שחקנית בעלת ערך וחשיבות בשוק העולמי. אבל מול ו/או נגד מי? בצד השני מככבים אישים כמו אולמרט, דניאל בגוב הפסנתרים, הנסיכה ציפי וגם זהבה שנמצאת עכשיו באופוזיציה לדובים שלה.
ממשלת גרמניה מקבלת החלטות נגד ישראל רק לאחר שהיא מקשיבה לברנבוים. כיוון שברנבוים הוא יהודי טוב אין לנו אלא להאמין שזו פרטיטורה לשלום. ממשלת גרמניה מוטה מוזיקלית. לפני שנים זה היה ואגנר, עכשיו זה גוב. זה מה שמכנים מוזה ו/או השראה: פה-אתיקה. מזל שמוצרט כבר לא חי בינינו כי אומרים שהיה אנטישמי לא פחות או יותר... כלומר, מסתמן כי המלחמה בעולם היא אך ורק בינינו לבין עצמנו. מעצמות של ממשלות זרות מאזינות מהצד לדוברים שלנו ואחר-כך מצטטות אותם בפרלמנטים שלהם כדברי אלוהים חיים ומוות ביד הלשון.
איך מסבירים את זה? העולם וממשלותיו אוהב מאוד לדפדף בתמונות העירום שלנו. זה מעורר אותו. תארו לכם שנים, שלושה פדופילים בפינת הגן הציבורי מעבירים מיד ליד תמונות פורנוגרפיות של ילדים בעירום וערימה...
יהודים שלטו מאז ומתמיד בעולם, אבל את הפרוטוקולים שלהם כתבו, כמובן, סוכני משטרות חשאיות של הגויים. ולכן לא מפליא כלל שאדם סולידרי וסולידי כמו אולמרט יאמר לנו כי מעשי ממשלת ישראל בכלל לא מקובלים על הנשיא האמריקני עוד לפני שהנשיא (אמריקני?) חשב על המעשים או שמא עדין לא נודע לו. ציפי תאמר שזו תקיעת אצבע בעין שלו (הנשיא האמריקני) כשהיא בדרך אל מסדרון האגף לטיפול נמרץ שבתוכו העין. מה היא נעשתה, סוחרת באיברים?
רגע, האם המעשים האלה טובים או לא טובים לנו? גם את השאלה הנורמטיבית הזאת רצוי לשאול לפני שמתפכחים. אבל אולמרט, ציפי וכל השאר בשמאל אוהבים לטרוף את הקלפים עם השחקן שבצד היהודי.
אותו השמאל
השאלה הקלאסית עכשיו אינה מי קדם למי, ביצה לתרנגולת - אלא מי מצטט את מי? העולם את אולמרט, זהבה והדובים או האחים גרים את העולם? והכול, תאמינו או לא, בניצוחו של ברנבוים.
יש נטייה אובדנית בנטיעה השמאלית. שם אוהבים לקצץ בנטיעות. אני זוכר אותה צורמת בזעקת הפרא הקניבלית שפרצה בשמאל הנורמטיבי וטאטאה לכל הרוחות בשיגעון שלו את סברה ושתילה. תאמינו או לא, זה הוא-הוא-הוא שהאשים את ממשלת ישראל בטבח פלשתינים חפים מכל פשע בבירות. זה אותו שמאל אביבי שכינה את הקצב הנורמטיבי סטלין שמש העמים.
זה אותו שמאל שמטיף לנו ללא הרף כי רק אם נוותר עוד ועוד לערבים הם לא יוותרו עלינו עוד ועוד. כלומר, מי שמוותר יותר - יוותר יותר. אבל למה שזה לא יעבוד גם בצד השני? למה אף פעם הדברים לא עובדים בצד השני? תלוי, כמובן, מי הצד השני. אבל גם בבלגיה הצד השני עוד מעט יהיה מוסלמי. גם בפריז עיר האורות יחליפו עוד מעט את העורות.
אולמרט, ציפי והדובים היו בשלטון רק לפני כמה שנים. למה העצות שלהם לא עבדו אז, כשהם היו בשלטון? למה ציפי לא הצליחה להזיז לאנשים חביבים כמו אבו-מאזן כשהיא ישבה מולו בחדרים סגורים, למה? מה היא עשתה לו, בעצם, שהעביר אותו על דעתו ומאז הוא לא-מוכן לשמוע-יותר על משא-ומתן? נגמר לה כמובן המשא-ומתן אבל נותרו לה עוד המון עצות בשרוול המטוס.
גם לאולמרט נגמרה הגיאוגרפיה של מדינת ישראל כשהוא ישב מול אבו מאזן אבל פתאום יש לו מלא עצות לביבי, לאובמה ולהקנצלרית. המון עצות! מה לעשות, הוא במלוא הונו (זו לא שגיאת דפוס), אבל לנו כמעט נגמרו התרנגולות...
אם אולמרט - הרצל של הערבים - לא הצליח להפיל את אבו-מאזן מהמרפסת של באזל, למרות שהציע לו להכניס את מדינת ישראל לסוגרים בגדה, מה הוא מצפה שביבי יעשה? מה עוד אפשר לתת להם כדי שהם יסכימו שנחיה, נתקיים ונגיע לזמן הזה במגדלי עקירוב (זו אינה שגיאת דפוס) על איזה תל?
אני מתכוון כמובן לאולמרט, ציפי, ברנבוים, זהבה וחומסקי, כי עם אש"ף והחאמס הדברים ברורים עד מאוד והמהלך בעזה מבהיר את בהירותם.
כל המדינאים האלה, חדשים לבקרים, אומרים דבר אחד ומוצצים את העצם שלו ללא הרף: "אני הייתי מזמין את אבו-מאזן לשבת מחר בבוקר ליד שולחן למשא-ומתן ואם הוא לא בא, אז זה אומר שהוא לא בא..."
רבותי, המכובדים, אז הוא לא בא. היה לו די והותר מאולמרט, ציפי והשתדלנים.
מזכיר את הפיליטון של אפרים קישון על בחור יוזמתי בלונדון שנותן מכות בפטיש על הראש תמורת לירה שטרלינג. משתרך שם תור ארוך לאינסוף ואנשים נורמטיביים עומדים בסבלנות, בידם שטר של לירה, חוטפים מכת הפטיש בראש ומשלמים בהנאה. מה, לא מספיק שרואים?
