ממש מול עינינו, לאור היום ובלי שום בושה, מתנהל המרוץ של כל הסיעות לעבר הקואליציה הבאה של
בנימין נתניהו, עם הליכוד-ביתנו ויתר מרעין בישין. מילא המרוץ של הסיעות שהיו שותפות לביזיון של הקואליציה היוצאת, עם יהדות התורה בראשות ועדת הכספים ושירותי הבריאות המתפוררים, מילא שס שדוהרת עם עדר המורשעים על גב הגטאות הספרדיים, מילא
נפתלי בנט והמתנחלים, מילא כל אלה. אי-אפשר היה לצפות מהם למשהו אחר ממילא.
אבל המפלגות המבקשות את קולותינו על בסיס היותן אופוזיציה לנתניהו, מנהלות כעת מרוץ אל הקואליציה של נתניהו, בלי להניד עפעף, ובלי להסיט את העיניים מן המצלמה? כשנתניהו משקר, וזה מה שהוא עושה בדרך-כלל, הוא לכל הפחות מתחבר לאמת הפנימית שלו, ומסיט את עיניו מן המצלמה. המפלגות המבקשות את אמון הציבור כאופוזיציה לנתניהו כבר לא טורחות להסוות את הבושה. אפשר היה לצפות מהן להגיש לנו לצד המנה הבאושה הזו, גם איזו מנה של בושה.
למה קואליציה? למה מנהלות כל המפלגות מרוץ אל הקואליציה? יש המון סיבות לכך, והן נחלקות בעיקר לשתי קטגוריות. בקטגוריה הראשונה, נמצא הצורך להשפיע מתוך המערכת על האופן שבו מתקבלות ההחלטות, ולייצג נאמנה את מערכת הערכים אשר על בסיסה נבחרו המפלגות, ולשרת את האינטרס של ציבור הבוחרים שלהן. זוהי הקטגוריה הרשמית המצדיקה את המרוץ לקואליציה, אך היא רק המסכה מעל פניה של האמת.
האמת הערומה נובעת מצרכים אחרים לגמרי. וגם כאן, נחלקות הסיבות לשתי קטגוריות.
בקטגוריה הראשונה, נמצאות הסיבות האישיות. מנהיג שלא הצליח להביא את המפלגה שלו לתוך הקואליציה, צפוי לעבור, על-ידי חברי המפלגה שלו, תהליך של פוטש (הדחה), עיין ערך
שאול מופז וליצני קדימה מסלקים את
ציפי לבני כדי לקבל אופציה בקואליציה של נתניהו. כדי למנוע את המצב המביך הזה, רובם מתפטרים מראש, עיין ערך נתניהו 1999,
אהוד ברק 2001, וכולי.
בקטגוריה השנייה, נמצאות הסיבות המפלגתיות. מנהיג שלא מצליח לספק למפלגתו גישה לתקציבים ממלכתיים, באמצעות משרדי ממשלה, גישה למינויים פוליטיים, רכבי-שרד, לשכות, יועצים, כיבודים, טיסות לחו"ל, הופעות בטקסים ממלכתיים, קשרים עם מיליונרים מאחורי הקלעים, זמן תקשורת וחשיפה לציבור בחינם, תדמית ממלכתית ותשתית ל"רקורד של עשייה", וכיוצא-באלה - מנהיג שנכשל בכך גוזר על מפלגתו קושי עצום ונותר עם הדרך הקשה יותר להגיע אל תודעת הציבור - קריאות ביניים במליאת הכנסת, שעם קצת מזל הן משודרות בערוץ הכנסת.
לכן, מעדיפות כל המפלגות לרוץ לקואליציה ולקבל בחינם את מה שעבודה באופוזיציה אמורה להשיג באמצעות זיעה ועבודה קשה.
למה אופוזיציה? קודם כל ולפני הכל, משום שהשיטה הדמוקרטית בנויה על ניהול מאוזן של האינטרסים הציבוריים, והאופוזיציה היא הכוח העיקרי המשגיח על מעשי הקואליציה והממשלה. מי שלא מבין את העיקרון החשוב הזה, ראוי ונכון שיביט לעבר מדינות שמתנהלות ללא אופוזיציה. מדינות ללא אופוזיציה, גם אם הן נקראות "רפובליקה", הן עדיין דיקטטורות. יש לנו מספיק דוגמאות כאלה ורובן נחשבות אויבותיה של ישראל: סוריה, אירן - צריך להביא עוד דוגמאות?
מאידך-גיסא, קחו לדוגמה את מצרים. לא תפארת הדמוקרטיה, בעיקר משום שהיא מדינה אנטי-ליברלית, אבל הנה האופוזיציה שם ממררת לנשיא הנבחר את חייו הפוליטיים, ואת יכולתו לפעול בניגוד למנדט שניתן לו, ולהפוך את מצרים לרפובליקה דתית. אופוזיציה היא הנשק החשוב ביותר בשמירה על הדמוקרטיה מפני עליית הכוחות האנטי-דמוקרטיים. מבצעי הטיהור של ממשלת נתניהו כלפי שלטון החוק, לא היו נמנעים בכנסת היוצאת אילולא הייתה "אופוזיציה בתוך הקואליציה" (
דן מרידור, בני בגין, מיקי איתן, אהוד ברק ודומיהם). אבל אילו הייתה בכנסת הזו אופוזיציה אמיתית, לא היה צורך להישען על מנגנון האופוזיציה הפנימית בתוך הליכוד.
מאז ממשלת האחדות הראשונה (שמיר-פרס 1984), מתחזקת הנטייה של המפלגות להקים ממשלות רחבות (זהו שם קוד לממשלה אנטי-דמוקרטית, שאין לה אופוזיציה). לא רק הממשלות שלנו מורכבות כך, אלא גם המפלגות שלנו מורכבות כך. מחצית מחברי-הכנסת נבחרים על-ידי דיקטטור פנימי (יש עתיד, שס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, וכולי), ואצל המחצית השנייה נולדה תרבות של חיסול האופוזיציה (בליכוד אין אופוזיציה לנתניהו, בעבודה יחימוביץ' מעיפה אותם).
אז למה אופוזיציה? כי זה המנגנון הכי חשוב בדמוקרטיה אמיתית, חשוב יותר מהקואליציה. ונבחר ציבור שאינו מוכן לשרת את בוחריו באופוזיציה, ראוי לו שלא ייבחר כלל ובטח שלא ישב בקואליציה.
לייבא אופוזיציה? בקדנציה הנוכחית שלו, הציע נתניהו לייבא רופאים מהודו, על-מנת להעמיד את הרופאים במקומם בשלבי המו"מ של שביתת הרופאים. זה לא מפליא שהפתרון של נתניהו נשען על המודל הקפיטליסטי של תחרות בלתי הוגנת ובלתי מבוקרת. זה הפתרון שלו לכל מצב. מבחינת נתניהו, התחרות היא הדגל של המודל, אבל היא הדבר ההפוך מכל מה שבו הוא באמת דוגל. נתניהו לא אוהב תחרות, בעיקר כאשר התחרות הזו מאיימת עליו. כל עוד היא מאיימת על אחרים היא מבורכת. לכן אין לו אופוזיציה, ולכן הוא מוכן לייבא רופאים כדי לשבור את הרופאים הישראלים באמצעות טריק במקום לנהל איתם מו"מ.
אם לנתניהו מותר, למה לנו אסור? מאחר שנתניהו דוגל בייבוא כמודל לגיטימי לשימור וביסוס כוחו (למשל, כאמור, במו"מ מול הרופאים), מדוע לא נייבא גם אנחנו אופוזיציה ראויה לשם שמירת וביסוס כוחנו כאזרחים הראויים להגנתה של אופוזיציה לוחמת, כתחליף לזנות-פוליטית של מי שהיו אמורים להיות אופוזיציה בישראל? מדוע לא נייבא אופוזיציה ראויה ומוצלחת ממצרים או מסוריה?
ממשלת צללים עממית לעניות דעתי, התשובה לשאלת "ייבוא אופוזיציה", נמצאת בצורך הציבורי לשמור על אחריות ממלכתית, ובמיוחד כאשר נציגי הציבור מאבדים אותה וזונחים אותה לטובת מנעמי השלטון. אם היעדר אופוזיציה משרת את הכוחות האנטי-דמוקרטיים (מכל המפלגות), אזי הפתרון הוא בניית אופוזיציה של העם.
באנגליה למשל נהוגה שיטה שבה יש "בית לורדים" וגם "בית נבחרים". אומנם חלוקת התפקידים ביניהם אינה תואמת את הצורך הישראלי, אך זהו מודל ששווה לשקול אותו, בשינויים המתחייבים, גם כאן.
בהיעדר פתרון אחר, יאלצו אזרחי ישראל לצאת שוב אל הרחובות, ואני תקווה שנייבא ממצרים את המודל של אופוזיציה לוחמת, ולא מסוריה את המודל של אופוזיציה נלחמת. מי שמצביע לאחת המפלגות שהיו אמורות להוות ביחד אופוזיציה (העבודה, התנועה, יש עתיד), ולא מקבל בתמורה לקולו הבטחה מפורשת במסיבת עיתונאים משותפת של שלושתן, כי לא ייכנסו לקואליציית נתניהו בכל מחיר, מצביע למעשה לנתניהו וליברמן. ושיהיה לכולנו בתיאבון.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
