על-אף הכסף הפרטי והממשלתי הרב שהושקע במשך השנים ביצירה והפצה של חומרי הסברה, ולמרות שפע הדוברים הן מישראל והן מן התפוצות שהופיעו בפני אינספור קהלים באינסוף דיונים וכנסים, שדבריהם שודרו בטלוויזיה, ברדיו ובמרשתת ברחבי העולם - לא הצליחה ישראל לשכנע בצדקת עמדתה ביחס לפלשתינים.
אמריקנים החשופים לכלי התקשורת המרכזיים סופגים דיווחי חדשות ומאמרי דעה בעלי הטייה לטובת הפלשתינים. בעוד שמרבית האמריקנים השמרנים, ובמיוחד הנוצרים האוונגליסטים שבהם, מתמידים בתמיכתם הנמרצת בישראל, הרי שלא זה המצב, שהולך ומחמיר, בשמאל האמריקני. לאחרונה, לפני דיווחים בעיתונות, אפילו כמה נוצרים אוונגליסטים מתחילים לאמץ את הנרטיב הפלשתיני. זאת בדומה לתהליך שמתרחש באירופה במהלך 40 השנה האחרונות.
במאמר דעה כותב על כך הרב יהודה רובינשטיין שהיגר מלונדון לניו-יורק:
"מאז שנות ה-70', דור אחרי דור של אירופים מוזנים בדייטה של תעמולת דמוניזציה של ישראל. רבים מאלה שסיימו את לימודיהם נעשו עיתונאים, עורכים, פוליטיקאים וקובעי דעת קהל בחברה. התוצאה: ישראל איבדה את אירופה. אותו הדבר מתרחש עתה באותו אופן בדיוק ברחבי אמריקה. יהודים בארה"ב עושים מעט מאוד כדי לעצור את הסחף אם הם כלל מבחינים בו, והעובדה, שהרטוריקה האנטי-ישראלית אינה אלא אנטישמיות במסווה, כלל לא נהירה לרבים מן היהודים האמריקניים הצעירים.
החשיפה המתמשכת לתקשורת מוטה היא קרוב לוודאי הגורם המשפיע ביותר ביצירת גישה שלילית כלפי ישראל אצל מיליונים בעולם, שבלעדיה היו מאמצים עמדה של משקיפים נייטרלים. אך כאשר גישה זו משתרשת, היא נותרת כמות שהיא ואינה משתנה. לפי ליאת קולינס עורכת ה"ג'רוזלם פוסט", "אנשים אינם משנים את דעתם; הם מפרשים את העובדות באופן שמחזק את דעתם". פסיכולוגים מכנים תופעה זו "דיסוננס קוגניטיבי". על-מנת ליישב את התחושה הבלתי נוחה של חוסר ההתאמה שגורם מידע חדש הסותר את עמדתם, מרבית האנשים נותנים לו פירוש חדש או מסרבים לקבל את העובדות הנוגדות את עמדותיהם.
תופעה זו מסבירה את הכישלון הכללי של מאמצי ה"הסברה" הישראלית הקונבנציונלית. מאמצים אלה אולי אינם קטנים, אך הם באים מאוחר מדי. נאומים, נימוקים, ראיונות, עלונים, מצגות של פאוור פוינט ורבי-שיח אינם משכנעים דיים על-מנת להזיז את מרבית האנשים מעמדתם בנושא מסוים מרגע שקבעו אותה.
הסבירות שדיסוננס קוגניטיבי ייפתר בשינוי עמדה או אמונה עולה משמעותית רק כאשר מעמתים מידע סותר עם חוויה חושית. זו האחרונה גוברת על המילה הכתובה או הנאמרת. כלומר, טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים, ואם תמונה שווה אלף מילים, הרי שחווייה מוחשית עולה עליהן עשרת מונים.
תיירות אלטרנטיבית
אלפי תיירים מגיעים לישראל כל שנה מצפון אמריקה, בריטניה, אירלנד, צרפת, בלגיה ואוסטרליה כמשתתפים במה שמוכר כ"תיירות אלטרנטיבית". הכוונה היא לתוכניות תיור שמארגנים ומנהלים מספר ארגונים בלתי-ממשלתיים שמטרתם לחשוף את מה שהם מציגים כדיכוי שמפעילה ישראל על החברה הפלשתינית. חלק מארגונים אלה מקבל את מימונו מממשלות באירופה למען מטרות אלו. סוג נוסף של תיירות אלטרנטיבית היא של קבוצות בעלות אוריינטציה נוצרית הבאות לאזור בחסות של כנסייה. המימון של סוג זה של תיירות יכול להיות של המועצה העולמית של כנסיות (WCC) באמצעות תוכנית הליווי האקומנית בפלשתין ובישראל -
EAPPI. התוכנית מעודדת בגלוי משתתפים לחזור לקהילותיהם ולהעיד על העוולות שהוצגו בפניהן שמהם סובלים הפלשתינים מצד ישראל, ממשלתה, צה"ל וה"
מתנחלים". שלא כמו זרים הבאים ארצה להפגין ולמחות, קבוצות אלו בדרך כלל מגיעים ועוזבים בשקט, למעשה "מתחת לרדאר".
כבר בהגיעם, ייתכן כי בשל חשיפתם הממושכת להטיית התקשורת, נוטים משתתפים בשני הסוגים של התיירות האלטרנטיבית להעדיף את הנרטיב הפלשתיני על פני העמדה הישראלית. פרט ליוצאים מן הכלל, בשלב זה של הביקור יש מעט ראיות, אם בכלל, לרגשות אנטי-ישראלים או לאנטישמיות. ביקורם כולל סיורים באתרים, סמינרים, הרצאות, אירוח בבתי תושבים בשטחי הרש"פ, ואינו כולל מפגש עם שום גורם ישראלי מטעם הממשלה או האופוזיציה. המראות, הקולות ואפילו הריחות שאליהם הם נחשפים במהלך הביקור המתוכנן עבורם בקפידה, מחזקים משמעותית את יחסם השלילי של המשתתפים כלפי ישראל, את הזדהותם עם הקהילה הפלשתינית ואת נכונותם לאמץ את המצג הפלשתיני של העימות.
המצג המוצג בפניהם מייחס את מצבם הנוכחי של הפלשתינים אך ורק להקמתה של מדינת ישראל ב-1948, כאשר מכה נוספת ניחתה עליהם ב-1967 עם ה"כיבוש הבלתי חוקי" לכאורה של יהודה ושומרון. תוכניות התיירות האלטרנטיבית מטיפות מסר זה באינסוף וריאציות, שלפיו מערכת היחסים היחידה הקיימת בין ישראלים ופלשתינים היא זו שבין כובש ונכבש, בין מדכא ומדוכא. אחרי ביקור טעון רגשית בן 5 עד 10 ימים, שום ביקורת אינטלקטואלית, תהיה נוקבת אשר תהיה, אין בכוחה לערער את אמונתם של המשתתפים בצדקת העמדה הפלשתינית. וזוהי הרי מטרתה של התיירות האלטרנטיבית. אמונה זו מלווה בגישה אפלה הרבה יותר כלפי ישראל והיהודים, ובעקבותיהן מאבדת ישראל תומכים רבים.
תיירות חווייתית
על-מנת לבלום את המגמה של התיירות האלטרנטיבית, דרושה תוכנית של "תיירות חווייתית", שמטרותיה הן:
- הבאת סוג האנשים שאחרת היו שוקלים להצטרף לתיירות האלטרנטיבית. הכוונה היא לאלה שדעותיהם הפוליטיות ממוקמות מעט שמאלה מן המרכז, ליברלים מתונים ודמוקרטים שהצביעו בעד ברק אובמה. היעד צריך להיות הבאתם של לפחות 10 אלפים תיירים כאלה כל שנה (אחרי השנתיים הראשונות), כשהשאיפה היא להגדיל את הכמות. בכל קבוצה יהיו 20 עד 40 משתתפים.
- בניית תוכנית ביקור של חמישה ימים לפחות, שנושאה המרכזי יהיה הצגת שיתוף-הפעולה והדו-קיום הקיימים בין ישראלים ופלשתינים, ללא קשר למצב הנוכחי של המשא-ומתן לשלום. כל תוכנית ביקור תכלול גם את אתרי התיירות הפופולריים ביותר של ישראל, הצגת דוגמאות של הצלחות ישראליות בתחום ההיי-טק, ועבור נוצרים - מקומות קדושים לנצרות. יושם דגש על ערכים יהודיים-נוצריים משותפים.
- המחשת שיתוף-הפעולה הישראלי-פלשתיני והדו-קיום בתשעת התחומים הבאים: חקלאות, מסחר, תרבות, חינוך, סביבה, היי-טק, בריאות ורפואה, תעשיה וספורט.
- הצגת פרויקטים לדוגמה ופעיליות המדגישות את שיתוף הפעולה הישראלי-פלשתיני בקהילות בארץ ובעיקר ברחבי יו"ש ובירושלים.
- הבלטת הצד האנושי של ישראל ושל היחסים בין ישראלים ופלשתינים. את זאת יש לעשות באמצעות מפגשים אישיים ובלתי-רשמיים במהלך סיורים במיזמים ומקומות, להבדיל מהרצאות פרונטליות. בנוסף, משתתפי התוכנית יזכו לאירוח בבתים (כולל לינה, אם אפשר) באחת הקהילות ביו"ש.
- מתן אמצעים שדרכם יוכלו המשתתפים לחלוק עם אחרים את חוויותיהם עם שובם לבתיהם.
נוכח כשלונה של הדיפלומטיה הישראלית, עלינו לחקות את השיטות של הפלשתינים לכיבוש הלבבות. כי אחרי ככלות הכל, אין כמו ההצלחה.
