במסגרת הבחירות הקרבות, מוצא את עצמו כל פוליטיקאי רודף אחרי התקשורת בתקווה לקבל עוד מעט חשיפה. לטעמי, אין להאשים את הפוליטיקאים בכך, כי הרי מדובר בעבודה שלהם לארבע השנים הקרובות. באותה מידה אין להתלונן על התקשורת, כי גם להם יש עניין כזה או אחר בעבודה, ומי אנו האזרחים הפשוטים (להלן: המאזינים או הצופים), שניקח ממאות אם לא מאלפים את מקום עבודתם?
מצד שני, היות שבכל מערכת משולבת כזאת האמת והאמינות הן הדבר הזניח ביותר, אנו צופים בהשתאות בבליל מאוד מוזר של שקרים, חצאי אמיתות, הלצות, ומה שגורם לי כאזרח להעריך אותם יותר - מקבץ אינסופי של בדיחות פרועות שרק הם עצמם וחבורת מלחכי פנכתם יכולים להאמין כי הטקסטים שהם משדרים ללא לאות אמינים.
כך למשל, גב'
ציפי לבני מתראיינת בחדווה ביחס להחלטת הממשלה לבנות בפאתי ירושלים, ומכריזה כי היא כבר הביאה הסכם שבו הפלשתינים היו מוכנים שממשלת ישראל תבנה בתים לרוב. ובכלל בימים הטובים ההם, כשהיא הייתה בעלת הכוח והשליטה, היו הפלשתינים נדיבים במיוחד, ורק תצביעו לה שוב והכל יהיה בסדר. ואני שואל: איפה ההסכם הנ"ל? מה קרה לו? או במילים אחרות: באיזה יקום מקביל חיה ציפי?
כך למשל,
אריה דרעי, המתמודד החדש-ישן, מתעלם באלגנטיות מכל שאלה שאינה נוחה לו (הרב אמסלם), בטיעון המקורי: "נדרתי נדר שלא להתייחס לנושא", ובמקביל טוען בלהט ש"כל ישראל אחים", וכמובן - "כולנו יהודים". ואני אומר, ניחא, תליתם ברחובות פוסטרים של
בנימין נתניהו ושל
אביגדור ליברמן (עם כיפה) וגרמתם לחילוני הממוצע לפרצי צחוק ספונטני פלוס כמה נחרות בוז מתבקשות. אבל האם גם הרב
חיים אמסלם יהודי? ואם הוא יהודי, ככה מתנהגים לאחים?
בקיצור, הפוליטיקאים אומרים מה שהם רוצים, מכפישים את מי שהם רוצים, משקרים על ימין ועל שמאל, והכל בתקווה והנחת עבודה שאזרחי ישראל מטומטמים.
אך אם לעזוב לרגע את הפוליטיקאים, יש להודות כי המפליא ביותר באותה סימביוזה משונה שבין הפוליטיקאים לבין עצמם הוא התנהגותה של התקשורת.
האזרח הסביר מצפה שדווקא כעת, כאשר כלבי התקשורת מתלוננים על מיעוט עבודה ועל חשיבותם המרובה לדמוקרטיה ועל היותם אחרוני האחרונים בהגנה על האזרח האומלל, הם יאזרו עוז ויוכיחו לאזרחי ישראל את חשיבותם ואת חיוניותם לדמוקרטיה וכולי.
במילים אחרות, נוצרה כעת הזדמנות נדירה לאנשי התקשורת לנצל את מקומם ומעמדם, להפסיק לייבב, ולהתחיל לחשוף את השקרים, לחבוט כהלכה באותם פוליטיקאים מקצועיים ולעמת אותם עם בלבולי השכל ועם המניפולציות, לשאול אותם שאלות קשות, להתעקש לקבל תשובות, ולחשוף את קלונם מצד אחד, או לשבח אותם על יושרם והגינותם מהצד השני.
אבל רצון זה דבר אחד, הצהרות זה דבר שני, ופעולות הדורשות אומץ לב אמיתי זה דבר אחר לגמרי.
לראיה, כששר החוץ ליברמן התפטר לרגל הגשת כתב אישום נגדו (עדיין לא, אבל מה יש למהר?), פתאום נשכחו כל המנטרות של "חף מפשע עד שהוכח אחרת". ובהמשך, קצת השוואה צנועה בין תגובות התקשורת להרשעתו של
אהוד אולמרט, אשר אף שנמצא אשם, נמצא ראוי גם ראוי לחזור לפוליטיקה - גל אהדה ופרגון פלוס ריאיון מפנק בערוץ 2, שבו ניתן לאולמרט להרצות באריכות את משנתו, ללא תגובה או שמץ ביקורת של המראיינת החרוצה - לבין תגובתה להגשת כתב אישום של אחד ליברמן.
אגב, באותו עניין, צפיתי לפני ימים אחדים ב"דיון" בוקר שבו ניסה המראיין לשאול את נציגי התקשורת המשודרת מערוץ 2 ומערוץ 10 מדוע לדעתם מרבית האזרחים מגלים ביטויי שמחה לאיד. התגובה, כמובן, מעבר להיותה לא עניינית, הייתה כמענה אוטומטי של תקליט שבור: הממשלה אשמה, הציבור אינו מבין מה אנו עושים, וכמובן - אנו שומרי הסף של הדמוקרטיה ובלעדינו, הכל יקרוס.
ואילו אני, אזרח פשוט אומר בשמי: הגיע הזמן שמישהו יסגור אתכם. אתם לא דמוקרטים ולא שומרים על הדמוקרטיה. בגלל התנהגותכם בעשרות השנים האחרונות, הפכתם למכשול הקבוע הגדול ביותר לדמוקרטיה כאן במדינת ישראל. כאזרח פשוט אני משיג את המידע הדרוש לי מהמציאות ומהתחליפים הראויים יותר, קרי אתרי האינטרנט, שבהם ניתנת לי ההזדמנות לשמוע ולקרוא מבחר הרבה יותר גדול של דעות, מחשבות ועובדות.
במילים אחרות: לכו הביתה.
