אחרי שנים של סערות זכה
שמעון פרס לעדנה ולאהדה ציבורית כנשיא. זה בסדר, אבל אהדה אינה מכשירה טעויות קולוסאליות.
מיד אחרי רצח רבין נכנס פרס למשרד ראש הממשלה. שבוע אחר שבוע העביר לידי הרשות הפלשתינית ערים. אז החלו להתפוצץ אצלנו אוטובוסים. עשרות הרוגים בכל פעם. הוא מעביר והם מפוצצים. כשנה קודם סיפק בני בגין מידע אמין על כוונותיו של ערפאת. פרס כינה אותו "אבו אמר". את בגין, כמובן.
בקמפ דייוויד הציע
אהוד ברק יותר מדי, וערפאת ענה בדם ואש מתוכננים מראש. הוא מעולם לא התכוון לסיים את הסכסוך. "אבו אמר" צדק. זה לא הספיק לחבורת האוסלואידים ותומכיה העיוורים בתקשורת.
פרס חבר לשרון, שמוטט את הליכוד וגנב דעת בוחריו, ויחד החריבו 32 יישובים יהודיים ברצועת עזה. הבטיחו סינגפור קטנה על גדות הים התיכון. קיבלנו סעודיה אירנית ואלפי טילים על הראש. כדאי לחזור להבטחות החכמים, ופרס בראשם, כיצד חזו את הנולד מאוסלו ועד ההתנתקות וכיצד השתיקו את המתריעים בשער. ועוד לא הזכרנו את ההתנגדות מרחיקת הראות להפצצת הכור העירקי ב-1981.
המציאות והאמת אז פרס "מכיר את אבו מאזן" ו"מכיר את המציאות" ובכלל, אבו מאזן "מכיר בפתרון זכות השיבה ובעובדה שלא יחזור לצפת".
הנה בוחן מציאות: יומיים אחרי הראיון בערוץ 2 הזדרז אבו מאזן להצהיר בעיתון הרשות, "אל-חיאת אל-ג'דידה": "הדיבורים על צפת היו עמדה אישית, ואין משמעותם ויתור על זכות השיבה. איש אינו יכול לוותר על זכות השיבה". פרס גם יודע שעבאס נמלט ללא תשובה להצעותיו המופקרות של אולמרט.
ציפי לבני הזדרזה להכריז שפרס "אמר את האמת לציבור". האמת היא שעשרים שנה מספיקות בהחלט כדי לדעת שאין לשום מנהיג פלשתיני מנדט לחתום על קץ חלוט של הסכסוך. צריך להכיר את התרבות הפלשתינית - אפילו הפת"ח - כדי להבין שאין כוונה להשלים עם קיומנו. הדברים מפורסמים בהרחבה באתר המצוין
"מבט לתקשורת פלסטינית" של איתמר מרכוס. מומלץ ללשכת פרס לעיין שם.
באותו עיתון אמר נביל אבו רודיינה, דוברו של אבו מאזן, כי "ראיון לטלוויזיה אין משמעותו מו"מ, ומטרת הראיון לטלוויזיה הישראלית היתה להשפיע על דעת הקהל הישראלית". ממש כמו דבריו של נשיא המדינה פרס אתמול, שלושה שבועות לפני הבחירות. כמו לא עברו עשרים שנה, המזרח התיכון נשאר אצלו חדש. זה רק אנחנו ששכחנו.
