תהליך מדיני עם אויב מר הוא תהליך קשה כשאול לכל מדינה. הוא כרוך בוויתור על חלומות ועל נכסים בפועל, ובשינוי מעמיק בתפיסת הזהות הלאומית של כל מדינה וחברה.
כל תהליך כזה, בכל מקום בעולם, מלווה גם באופוזיציה קשה מבית ומהווה מבחן קשה למשטר בכל מדינה. שלושה ראשי מדינות במזה"ת שילמו בחייהם על ניסיון להוביל את עמם בדרך המדינית: המלך עבדאללה הראשון בירדן ביולי 1951, אנואר סאדאת נשיא מצרים באוקטובר 1981 ויצחק רבין, ראש ממשלת ישראל בנובמבר 1995.
תהליך שלום אינו תהליך של ניצול הזדמנויות בכל כיוון מכל הבא ליד. כדי שתהליך שלום יצליח, אפילו בצורה חלקית, הוא צריך להכתיב את סדר היום המדיני והציבורי, מרוכז בעיקר, ממוקד במטרה כשכל הכוחות והמשאבים הפוליטיים והכלכליים האפשריים בחברה מופנים להשגתו.
אין ספק ששאלת יחסינו עם הפלשתינים היא הבעיה העיקרית של ישראל ואבן הנגף המרכזית, אם כי לא היחידה, למערכת יחסים גלוייה ותקינה עם שאר העולם הערבי שסביבנו. אבל בכל פעם שיש איזו תזוזה, גם חד צדדית, במערכת היחסים בינינו לפלשתינים צץ המסלול הסורי כצל למסלול הפלשתיני.
כמה מסלולים מדיניים מקבילים יכולה ממשלה, כל ממשלה בעולם, כל שכן ממשלה בישראל, לנהל במקביל ולקוות להישאר על כנה, יציבה מספיק, חזקה דיה להביא את המסלולים לכלל סיום סביר, לכלל הצלחה אפילו חלקית. ראשי ממשלות ישראל בעבר - רבין ז"ל וברק - האמינו שביכולתם לתמרן את הסורים אל מול הפלשתינים ולסחוט ויתורים מאלה וגם מאלה. בפועל עשו הפלשתינים והסורים ככל יכולתם להכשיל מדינה את רעותה. מבית שילבה האפוזיציה למהלך הסורי ידיים עם ההתנגדות למהלך הפלשתיני עד כדי ערעור הממשלה ואובדן התמיכה הפוליטית והיציבות הנדרשת להצלחת כל תהליך שכזה.
למעשה הלקח הראשי מתקופת ממשלותיהם של יצחק רבין ז"ל ואהוד ברק הוא שהליכה בשני מסלולים במקביל, הסורי והפלשתיני, הם מעל לכוח הנפשי של החברה בישראל והכוח הפוליטי שהם מסוגלים לגייס. כך סייעו שניהם לא רק לכישלון התהליך מול הפלשתינים, שהוא ללא ספק החשוב יותר, אלא לאובדן הסיכוי להצליח, אפילו חלקית, במסלול הסורי.
עינינו רואות יום יום כיצד יוזמה מוגבלת ומצומצמת של הינתקות חד צדדית מעזה מערערת את ממשלת שרון שיציבותה הייתה מובטחת עד סוף כהונתה. כיצד השמאל מהסס כמשענת קנה רצוץ, שקוע במאבקיו הפנימיים, עד שלא ברור כלל האם הממשלה תשרוד ותביא את תוכניתה לכלל ביצוע או שניגרר כולנו לעוד מערכת בחירות טרם זמנה.
הנה יש בינינו המציעים ברצינות לממשלה לעמוס על גבה עוד נטל מסובך וקשה פי כמה - מו"מ עם סוריה. כאילו יש לממשלת ישראל, המעורערת זה מכבר בגלל תהליך כואב אחד, את היציבות והיכולת לקיים עוד תהליך במקביל וגם לשרוד את שניהם בשלום. נראה שלאף ממשלה בעולם אין יכולת שכזו.
השאלה האם בשאר אסאד רציני או לא, האם פניו למו"מ עם ישראל או למו"מ עם ארה"ב או שמא רק להכשלת הנסיגה החד צדדית של ישראל מעזה, פשוט אינה רלוונטית. השאלה היחידה הרלוונטית היא האם תהליך ההינתקות החד צדדית הוא מספיק חשוב כדי להעמיד מאחוריו את כל הכוח, העוצמה והתמיכה הנדרשים או שברצוננו להפיל את הממשלה ויחד איתה את הסיכוי להצליח באיזו יוזמה מדינית שהיא.
כל העטים על רמזי הסורים, הרואים סיכויי שלום מעבר לפינה, כנראה מתעלמים לחלוטין מחובת ההתמקדות בעיקר שהוא תהליך ההינתקות מעזה וההתכנסות למדינה יהודית דמוקרטית. אדישים למגבלות הכוח הדמוקרטי בישראל כמו בכל מדינה אחרת. על זה כבר נאמר שהדרך לגיהנום זרועה בכוונות טובות.
