תפוסה של 150% בבתי החולים = כשלון ממשלתי

אחוז התפוסה בבתי החולים הוא סוג של ישראבלוף שלועג למתמטיקה של התכנון, אך בצד כך גם חושף מאחוריו מחדל מערכתי אשר יסודו עוד בזמן הקמת המדינה. בעצם במקור, גבול תפוסה והתחום שבו היא מתניידת נועד לקבוע אופן פעילות רגיל ותפקוד יומיומי אל מול פעילות בשעת חרום וצורך נקודתי מוגבר.

פעילות במשך תקופת החורף בעיקר בנוגע לשפעות, וירוסים, דלקת ריאות ומחלות עונתיות אופיניות נכללת בהגדרות אלו ואמורה להיות מספקת והולמת את הצרכים.

ואולם כשל תשתיות ארוך שנים, תכנון לקוי, חוסר עקביות, פיגור בהשלמת תוכניות ומערכת ביורוקרטית נכשלת מסתכמים למחדל שרותי בריאות שערוריתיים ופוגעניים כלל ארצי.

מסכת הדברים נשענת בעיקר על העובדה שמערכת הבריאות הציבורית בישראל נבנתה על בסיס מערכת הבריאות שפעלה בארץ בתקופת המנדט הבריטי. כמו-כן, מערכת ביטוחי הבריאות בישראל מושתתת בעיקרה על פעילותן של קופות החולים, כשהמנגנון של רובן הוקם על-ידי ארגוני עובדים, עוד לפני קום המדינה.

לפני הקמתה של המדינה, שירותי הבריאות והאשפוז כוסו עלי-ידי מוסדות שונים שנשלטו על-ידי ממשלת המנדט, ההסתדרות, "קרן חולי", "ארגון הדסה" וגופים וולונטריים אחרים.

כשנוסדה המדינה, נאלצו לשכן מוסדות רפואיים באופן לא מוסדר ובלתי מאורגן במבנים שהתפנו מפעילות מוסדות ממשלת המנדט. הבניינים לא היו ערוכים לכך מבחינת תשתית ולא מבחינת האופי הנדרש לפעילות שונה מזו שלה הם תוכננו במקור.

מרכזים רפואיים נוספים שוכנו במבנים מוסדיים אחרים לא מתאימים, ומאחר שלא היה תכנון ארצי כללי ופעולה מתואמת נוצר מצב של פעילות שלא במסגרת אחידה וללא קשר מקצועי מבחינת תשתיות, תפקוד ופיתוח.

בעצם, התכנון של מערכת הבריאות באופן ארצי וכללי החל בשנות החמישים ולאחר מכן. מאחר שכך הפעילות של המרכזים שנוסדו בתקופת הקמת המדינה, בבניינים שלא היו ערוכים ומיועדים לפעילות כמרכזים רפואיים, ועיקרון מתן השרותים הרפואיים לאזרחים דרך קופות החולים כבר הושרש והתקבע, ומצב זה נמשך עד היום.

קופות החולים ששינו לאחרונה את שמם מקופות חולים למרכזים לשרותי בריאות, הן מנגנון כושל, מסורבל, שקוע בחובות של מיליארדי שקלים ובלתי יעיל באופן מחריד. חלקן הוקמו לפני כמאה שנים, לא התיעלו ולא הדביקו מבחינת התפתחותן את הקצב של שיעור הגידול של האוכלוסיה בארץ. לדוגמה - קופת חולים כללית, נוסדה ב-1911 על-ידי "הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה". ואת קופת חולים מכב"י - ייסדו ב-1941.

למרות המצב המחדלי של התנהלות הקופות, החוק משנת 1995 מתבסס על המערך שלהן וקובע שהביטוח הרפואי חובה בארץ, יעשה דרך הקופות כאשר כל אזרח יוכל לבחור את חברותו באחת מארבעת הקופות הקיימות.

במדינות אירופה המפותחות נשען עיקרון התכנון של מתן שרותים רפואיים על מערכים מתואמים ביניהם של מרכזים רפואיים גדולים, כאלה שמותאמים לצרכים של שיעור אוכלוסיה גדל והולך ולאתגר הגדול של נושא הזדקנות האוכלוסיה והגידול בתוחלת החיים.

ההתבססות על מרכזים שהוקמו לשם הפעילות שהם מקיימים במקור, והמערך הביורוקרטי הישיר, חוסכים סחבת, טרדה ביורוקרטית ובעיות חוסר תיאום. לדאבון הלב כל אלה הם בעצם טבע הפעילות של המרכזים הקטנים, המבודדים, הבלתי מתואמים והנשענים על המערכת הביורוקרטית הלא יעילה של קופות החולים בארץ.

בישראל ישנם 11 בתי חולים כלליים ממשלתיים, 13 בתי חולים אשר בבעלות שירותי בריאות כללית, ו-8 בתי חולים כלליים גדולים אחרים. מערך זה איננו מספק ומתאים לאוכלוסיה שמונה כיום כשמונה מיליון תושבים וששיעור הגידול בה הוא מן הגבוהים בעולם המערבי.

כל זמן שהסחבת נמשכת, התקציבים לא עוברים ופעילות הממשלה נעה מקיצוץ אחד למשנהו בתחום הבריאות ומדי תקציב, המצב רק יורע ויוחמר. החולים סובלים, רפואה ומזור לנזקקים אין, כאשר המשמעות בפועל של כל אלה היא אשפוז במסדרונות ובחדרי אוכל תוך סבל, פגיעה בפרטיות והשפלה של חולים הסובלים ממילא. מחדל התשתיות הנמשך בתחום הרפואה שיוצר מצב של תפוסה בשיעור 150 אחוז הוא כישלון של 100 אחוז בניהול מערכת הבריאות בישראל.