לפני כשבוע הופיעה באמצעי התקשורת ידיעה בדבר אינוס ילדה בת 5בישוב חרדי, בן כחמישים אלף נפש, ליד מודיעין. לאחר ימים עלה מספר הנפגעים ל-15. פדופיל פועל במחשכים. ואין פוצה פה ומצפצף.
במקביל מנהלים אנשי דת, עסקנים, כלי קודש בעיר, מסע לסתימת פיות. אנשים היודעים, שותקים. מפה לאוזן טוענים כי גם אירועים שהיו בעבר, לא הגיעו לכדי ענישה. חומות של שתיקה, שאינן ניתנות להבקעה, אופפות את העיר.
האירועים המצמררים דלעיל יכלו להשאר חבויים מעין הציבור ומקרני השמש המחטאות, אך ורק משום שעל הישוב הזה סוגרות חומות. "חומות בטון וירטואליות" חוצצות כבר עשרות שנים בין הציבור החרדי לזה החילוני והממלכתי דתי. הן הוקמו על-ידי עסקנים חרדיים, בגיבוי אנשי דת, שנפלו ברשת הסיסמאות שיצרו עסקנים אלה, וביניהם הסיסמה המשתקת של שמירה על
עולם התורה.
הגטו הולך ונבנה בשקידה, יש לו משטרה משלו, שפה משלו, מערכת חינוך עצמאית, שיווק אוטונומי של מזון, תקשורת משלו ועכשיו גם מערכת שיפוט אוטונומית. סמלים הכרחיים לכל משטר המתבסס על אוטונומיה אזורית.
התהליך הזה מתקדם בעקביות. המפלגות החרדיות נותנות לו גיבוי, וממשלות ישראל לדורותיהן נמנעות מלהתנגש עמן.
הפעם נחצה הקו האדום האחרון. שלום הילד הוא עיקרון מקודש בחברה הישראלית. גורמי אכיפת החוק חייבים לפעול ולממש את כוחם. אם לא יובאו הפושעים לדין, כי אז אבד הקלח על שארית הסיכוי להרוס את חומות הגטו ולאחד מחדש את העם.
