פרשת השבוע - משפטים

הַמִּשְׁפָּטִים הֵם לְיִשּׂוּם ולֹא לְקִשּוּׁט
בְּאֵין מִשְׁפָּט הָעוֹשֵק יַעֲשׁוֹק כֹּל זְכוּת
לִכְאוֹרָה הָחֻקּים כּוֹבְלִים, אַךְ זוֹ טָעוּת
הָחֻקִּים לָחֹפֶשׁ מֵעַבְדּוּת וּלְחַיֵּי אֵיכוּת
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים תָּשִׂים
לְחַזֵּק אֶת הַחֲלָשִׁים
בְּאָחִיךָ נְהַג כְּמוּ בַּגֵּר הָאִסּוֹר אַל תַתִּיר
וְהַמּוּתָר אַל תֶאֱסוֹר וּמַצְפֻנְךָ אַל תַּשְׂכִּיר
וּזְכוֹר גָּם בִכְבוֹדָם שֶׁל אחרים הֱוֵי זָהִיר
שִׂים פָּנֶיךָ לָאוֹר וְאַל תִּתֵּן לִיצָרֶיךָ דּרוֹר
אִם תִּבְחַר בּרוֹעַ כְּבוּמְרַנְג אֱלֶיךָ יַחֲזוֹר
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים תָּשִׂים
יִישַׁר כֹּחֲךָ וְיַעְצִים


עבד עברי בבחינת עובד עַל כָּרְחוֹ הוא
אחרי הפרדת הרשויות שהגה בהם יתרו ומסרם למשה, החל משה לְיַשְּׂמַם הלכה למעשה. כפי שזה נאמר ואלה המשפטים-קרי החוקים והדינים שעל עם ישראל צריך לנהוג לפיהם. לכן הפרשה מתחילה בדין "עבד עברי" , תופעה העבדות שהייתה קימת גם בעם ישראל באותם זמנים. כפי שהייתה קימת המצרים כאשר בני ישראל נהיו לעדים לפרעה ולעמו. תופעה זו בישראל התפתחה בגלל מצב כלכלי ירוד של האדם שנהיה עבד לבעלי אמצעים בעלייכול כלכלית טובה. העבדות התרחשה כאשר אדם נטל הלוואה מאדם אחר והוא חייב להחזירה, או גנב שנתפש בגנבתו ונמצא חייב להחזיר הגזלה וידו אינה משגת לעשות זאת , אלה נמכרו לבעל החוב כדי להחזיר את החוב או הגזלה לאותם אדם. לכן פרשת משפטים עושה סדר במעמד העבד העברי בישראל: והכלל המנחה שאסור להיות עֶבֶד לְעֶבֶד והלא בני ישראל מכונים עבדי ה'. מכאן ברורה יותר לשון הפסוקשם נאמר: כי תקנה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שנים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.(כא/ב) . התורה קבעה את מעמד העבד העברי כ"עוֹבֵד" ולא כְּעֶבֶד למרות שנקרא עֶבֶד, קָצְבָה התורה לעבד שהוא בבחינת עובד על כרחו , שש שנות עבודה כאשר בשביעית יוצא לחפשי חִנָּם. היה ונכנס לבית אדוניו לעבודה או לעבדות, כך הוא יוצא מאצלו: אם בגפו יבא בגבו יצא (כא/ב) . העבדות של ישראל במצרים ותהליך השחרור ממנה, הִוָּה לישראל סִמַן דרך מובהק לשמירת עצמאותו של אדם. לכן לא יעלה על הדעת שישראל בני חורין, יהיו עבדים לעבדי השם. לכן היחס לעבד העברי הוא יחס של עובד. דבר זה מתבקש מן העובדה שֶׁשָׁמה גבול למשך העבודה של האדם כעובד של אדם אחר על כרחו, מכאן שאם מסרב העבד לצאת לחופשי בשביעית כי הוא אהב אֲדֹנָיו, הוא נענש ברציעת אָזְנוֹ אל המשקוף או המזיזה של בית אֲדֹנָיו לאמר: הָאֹזֶן ששמעה במצרים "כי לי ישראל עבדים" (ויקרא כה/נה) , ולא עבדים לעבדים , והלך זה וקנה אדון לעצמו- אזנו זו תרצע . העבדות עומדת בסתירה מוחלטת לעילה של היציאה ממצרים לתהליך שהחל בו משה על-פי צו האלהים, תהליך שחרור ישראל מעבדות, כדי להיות בני חורין.

סַנְהֶדְרִין בישראל
מנין לנו כי בשלב זה לאחר מעמד הר סיני, עסקו ישראל בְּלָשִׂים עליהם סַנְהֶדְרִין אצל המקדש והלא עוד טרם הקימו את המשכן וטרם הגיעו לארץ כנען ולא הקימו את המקדש, אלא שזה צו לעתיד לבוא. שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא/א) לשון רש"י : אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר :אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלש פעמים , עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי לַהֲבִינַם (ללמדם) טעמי הדבר ופרושו" לכך נאמר : "אשר תשים לפניהם" כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ ומוכן לֶאֱכֹל לפני האדם. לפניהם ולא לפני גּוֹיִם . כאן רש"י שחי בצרפת מחוץ לארץ ישראל הוסיף לוֹמר: כשיש חילוקי דעות בין שני יהודים אין (האחד מביא את חברו) להביאו לערכאות (בית משפט) של הגוים , כי המביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם וּמְיַקֵּר (נותן להם יִקַר וחשיבות) שם עבודה זרה להשביחה. ברור שאין להקיש מזה כי אין להביא אדם לערכאות של מדינת ישראל כי ישראל איננה הַגּוֹיִם שרש"י כּוֵן אליהם. משקמה מדינת ישראל ושמה ערכאות שיפוט , יש לכבד את בית המשפט ואת פסיקתו כי מקורה בחוק ומשפט שישראל קבעה לה ללכת לפיהם. ולא בכדי ניתקה מדינת ישראל את עצמה מן הקשר אל החוק המקובל האנגלי , וקבעה במקומו בחוק יסודות המשפט התש"ם-(1980), שיש לפנות אל המשפט העברי, זאת בשאלה שאין חקיקה לגביה ואינה ניתנת להכרעה ברורה, כלומר יש רִיק חוקתי (וָקוּם) חובה לפנות אל מקורות המשפט העברי, שהסנהדרין יצרו אותו בהלכות שקבעו. זה הוא המשפט המקובל העברי .השם "סַנְהֶדְרִין" נלקח מהשפה הַיְּוָנִית שפירושה "ישיבה ביחד". או . מועצה שיפוטית". שם זה ניתן בימינו לבית הדין הגדול בירושלים , ברור שאין מדובר בסנהדרין עליו דברנו בפרשת זו.

הָחֻקָּה והתורה שבעל פה
הפרשה מתחילה במלה: ואלה וכו'... שמשמעותה "גם אלה" כלומר דברים המתוספים אל על עשרת הדברים שניתנו בסיני שבפרשת יתרו. מזה מלמדים אותנו חז"ל ורש"י, שיש לקיים עוד את המשפטים המפורטים בפרשה למרות שאלה לא נכתבו בתורה שמשה שַׂם לפני בְּנֵי ישראל, אלא הם פועל יוצא מעשרת הדברים, או עשרת הדברות, לכן צריך להתיחס ל"משפטים" שאינם כתובים בפרוש בתורה כתורה מסיני, כי הם נוצרו מבאור התורה שניתנה בסיני. מכאן נאמר שפרשת משפטים נסמכה לפרשת מזבח (בסוף פרשת יתרו) ששם נאמר: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עֹלֹתֶיךָ ואת שלמיך....וגו' .(כ/כא), ומיד עובר ל-ואלה המשפטים...כי מתן תורה בסיני הוא אירוע חד פעמי ואילו מכאן ואילך צריך לקיים את מצוות התורה שמקורם מהתורה שבכתב ממנה נשאבו כשאיבת מים מִבְּאֵר על שנאמר כי משה בֵּאֵר את התורה. לא בכדי פרשת משפטים מכילה את עיקרי החוק האזרחי הפלילי והמנהלי, לא ניתן לקיים מדינה. לכן החוקים והמשפטים מהווים חוקי יסוד לישראל בצאתו ממצרים כדי לישמם בכינון מדינתו. כידוע סדרי השלטון והמשפט במדינה חיבים להיות יציבים כחוקה לכל דבר שקשה על מחוקקיה לשנותם או לבטלם, אלא ברוב מיוחס למשל של (80%) של חברי כנסת . עברו כ-65 שנים לחידוש קוממיותנו ומנהיגינו עדין חוששים לחוקק חֻקָּה , מחשש שחוק כלשהו מהחוקה לא יהא נכון, ואז לא יהיה אפשר בקלות לבטלו או לשנותו.

וגר לא תונה ולא תלחצנו
התורה, שלא כספרי אומות אחרות, שומרת היחס לאדם באשר הוא אדם. ודבר זה מקבל ביטוי בפסוק: וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים.(כב/כ) אף על-פי שמצרים שעבדה את ישראל, נתנה לבני ישראל מקום לגור בו (בארץ גושן) בִּרְוָחָה. רש"י מבהיר את המושג אונאה ואומר פרושה גרימת צער על-ידי דברי עלבון כגון הזכרת מוצאו או צבעו או נחיתותו של אדם. למשל, אם תאמר לו מִגֵּרִים באת, יכול הוא לאמר לך כי גם אתה מגרים באת, לכן "מום שבך אל תאמר לחברך". אין כונת רש"י למי שנתגייר והצטרף לעם ישראל, אלא למי שבא ממדינה למדינה לגור שם. והוא עובר לאמר: אלמנה ויתום לא תענון. והכונה דוקא לא רק לאלה בלבד, אלא לכל אדם חלש וּתְשׁוּשׁ כֹּחַ. יחד עם זה נאמר: ודל לא תֶהֱדֵר בריבו .(כג/ג) ותטה משפט לטובתו בגלל מצבו. גם מתיחס רש"י לכלל האומר: אחרי רבים להטות ולא תהיה אחרי רבים לרעות . ללמדך כי הכלל אחרי רבים להטו, איננו כמשמעו, למרור שברור וידוע שיש לקבל טענותיו של צד במשפט, אם אלה נתקבלו ברוב קולות, אלא שכאן בא רש"י לסייג את הדבר כמי שאומר, אולם אחרי רבים מֻשְׁחָתִים המטים משפט לטובת הָרָשָׁע, אל תלך אחריהם כי במקרה זה הרוב בא להרע. זה גם נכון כלפי היחס לזרים לעם ישראל הגרים בציון והם אזרחי המדינה, כולל הכנענים דאז ואחרים שבאו לארץ מן המדבר. כאשר יש רוב ויש מיעוט. צריכים להיות זהירים שמא החלטת הרוב פוגעת בזכות המיעוט מתוך כונה להרע להם, אין להטות אחרי הרוב הזה. כאן התורה נותנת שיקול דעת לכל פרט ופרט לפי מצפונו ויראת שמים שבלבו, כאשר שֵׂם אדם עצמו במקום המיעוט, כי אז עליו להפעיל את הכלל של הלל הזקן שאמר: דעלך סני לחברך לא תעביד, כלומר מה ששנוא עליך לרעך אל תעשה. כשם שלא היית רוצה שיקפחו אותך אל תקפח זולתך. בימים אלה אנו נמצאים בתהליך הדמוקרטי להקים ממשל שיעשה צדק עם כל אזרחי המדינה, המיוצגים בבית הנבחרים על-ידי נציגים שהעם בחר בהם, לכן משפטים היא הפרשה, שיש בה כדי לשים בלב נבחריה את טובת המדינה כולה, גם אם חלק זה או אחר של העם איננו בא על סיפוקו המלא. ברם על דבר אחד אין להתפשר על עצם זכות ישראל לחיות בארצו, וזכות ישראל להדוף כל המערער על עצם קיומנו כאן, בשאלה זו אין רוב ומיעוט. לכן כל אזרח כולל הַגֵּר הַגָּר בארץ יכול לבחור אם לקבל זאת בהסכמה מוחלטת , או שיבחר אלטרנטיבה אחרת, טובה יותר המתישבת עם רצונו ושאיפת לבו. לא כאן.

שכר וענש
לסיכום הדברים במשפטים לדעת שיש דִּין ויש דַיָּן, ויש שכר ועונש ואחרי רבים להטות ולא לרעות ולעשות צדק במשפט: נפש תחת נפש עין תחת עין , שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה. (כא/כד,כה) הזהרו לכם עושי עַוְלָה וגם אתם חורשי המזימות, יד הצדק תשיג אתכם, ותקבלו את המגיע לכם שכר או עונש, לפי כללי הצדק הצרוף של תורת ישראל ושל עם ישראל . וכי למבקשי רעתנו מבחוץ, נכין ונתכונן וּבְעָבָרֶנוּ נתבונן, איך התאדו ונעלמו מלכי כנען ולחליפיהם נאמר: אל תוסיפו להשלות אנשים מאמינים, שתוכלו להחזיר גלגל אחור, קבלו את היש פן יהיה מאוחר. ודעו, כי אֱלֹהֵי ישראל לא יִטּוֹשׁ עמו ונחלתו לא יַעֲזוֹב, אך הוא יְכַפֵּר עווֹנְכֶם בסלק ידכם מעמו ודעו שאלהי ישראל כבר:

הִפִּיל חֲתִיתוֹ עַל אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל וְנָטַע עָצְמָה וְאֱמוּנָה בְּעַמּוֹ הָאֵל
שֶׁלַמְדוּ כִּי אֵין דַּי בְּשֶׁבַח וּבְהַלֵּל וְלֹא בַאֲמִירָה גְּבוּרוֹת "מִי יְמַלֵּל"
וְאָמְרוּ: נִתְכּוֹנֵן וְגַם נַעֲצִים כֹחֶנוּ גָּם בְּשַׁי וּבִתְפִלָּה כְּיַעֲקֹב-אָבִינוּ
וְאָפִילוּ נֶאֱמַר: כִּי ה' יִלָּחֵם לָנוּ נִלָּחֵם גָּם אָנוּ בּעָצְמָה שֶׁנָּטַע בָּנוּ
וּבִזְכוּת נִקְיוֹן כַּפֶּינוּ ויֹשֶׁר דַרְכֶּנוּ נַכֶּה אֶת אוֹיְבֶינוּ הַקָּמִים עָלֶינוּ
לְלַמְּדַם שֶׁנֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְכֹל אֶבֶן כָּאן, סִפּוּר עַמֶּנוּ תְּסַפֵּר
וְאִם יוֹסִיפוּ לִדְבֹּק בָּהֶבֶל וָּברִיק לְעַמֶּנוּ יוֹעִיל וּלְעַמָּם רַק יַזִּיק.