הקלות הבלתי נסבלת שבה עברה התקשורת הישראלית מהטחת האשמות כבדות-משקל כלפי ממשלת ישראל בפרשת בן זיגייר, אל עיסוק ממוקד בנסיבות התאבדותו של האסיר, אינה עניין של מה בכך.

בתוך שעות אחדות הופרכו אחת לאחת הטענות החמורות, שהוצגו כעובדות לאשורן, לפיהן:

האסיר הועלם מעל פני האדמה;
משפחתו לא יודעה לגבי קורותיו;
הנ"ל הוחזק בבידוד ללא הליך משפטי;
שלטונות אוסטרליה לא עודכנו בנסיבות המעצר.

העובדות לאשורן, יש בהן כדי לשנות מן השורש את נקודת המוצא שהייתה ביסוד מתקפת ה"עליהום" על ראש הממשלה וקהילת המודיעין בפרשת בן זיגייר. לא אסיר X, לא העלמת אדם ולא אטימות המונחית על-ידי שיקולי ביטחון אנכרוניסטיים.

תיעול השיח הציבורי אל עבר מה שהוגדר כמחדל ללא תקנה עד כדי טיפוח התובנה כי "אין על מי לסמוך", זאת לצד סופרלטיבים בוטים המוציאים דיבתה של ישראל למרחקים ובתוך כך גם פגיעה מהותית בדימויו של המוסד הישראלי, הם ללא ספק גילויים של חוסר אחריות, שלא לומר הפקרות וכפירה בעיקר.

גם הניסיון לשים ללעג ולקלס את הגישה השמרנית והזהירה מדי של הרשויות בכל הקשור להוצאת צווי איסור-פרסום בארץ אף לגבי סוגיות שראו אור בחו"ל וזאת בעידן "הכפר הגלובאלי", מצטייר בדיעבד כמהלך מחושב, אף כי מסורבל מדי וגמלוני.

מבקרים את ישראל - וטוב להם!

במבט לאחור נראה כי תחקיר רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC היה רשלני ומוטה, וסבל משורת אי-דיוקים, קרוב לוודאי פרי יד מכוונת אינטרסנטית. בתור שכזה היווה התחקיר בבחינת "הרמה להנחתה" עבור כלי התקשורת הישראלים הנמנים על מבקריה החריפים של ראש ממשלת ישראל. התיעוב האינהרנטי שהם רוחשים לראש הממשלה מצדיק בראייתם את השימוש בכל האמצעים כדי להבאיש את ריחה של ישראל, "יקוב הדין את ההר".

על-אף המשתקף בבירור מהאמור לעיל, נוקטות הרשויות אצלנו יד רכה מדי כלפי מבקריהן, גם בהינתן העובדות לאשורן המציבות את הסוגייה בפרופורציות אחרות לחלוטין. הנזק המשמעותי שנגרם למעמדה ולדימויה של ישראל, שכבר ממילא אינם מן המשופרים, מונח לפתחה של הממשלה, זאת מבלי שהתקשורת תידרש להכיר ולו בשמץ מאחריותה הישירה לפגיעה באושיות המדינה.

רשויות הביטחון והמשפט בישראל אינן יכולות להיוותר אדישות לנוכח הגישה המרדנית של חלק מכלי התקשורת ובראשם עיתון הארץ, הן בהתייחס להתנהלות בסוגיית זימון "ועדת העורכים" והן בכל הקשור להתנפלות "לכל רוחב החזית" כלפי הממשלה והגורמים המעורבים בפרשה. הניסיון להיאחז בטענה המיתממת של קבלת אישור הצנזורה לפרסום הידיעה בדבר כינוס בהול של "ועדת העורכים" הוא מעין דפוס פעולה של הארץ שננקט כזכור גם בהתייחס לפרשת "ענת קם". (מימד זה כוחו יפה גם לעובדת הניצול הציני של זכות החסינות של חברי הכנסת אשר השתלחו בפומבי כלפי מערכת הביטחון והמשפט ללא ידיעת העובדות.)

מה מחייבת היושרה העיתונאית

קיים אפוא פער עצום בין נקודת הפתיחה של המשבר ששירטטה עלילת ריגול עסיסית ומשטר ישראלי טוטליטרי "חשוך", לבין ההתמקדות בנסיבות החזקתו של בן זיגייר בתנאי בידוד מיוחדים והתאבדותו למרות אמצעי האבטחה הקפדניים.

היושרה העיתונאית מחייבת מידה של "חשבון נפש" מצד כלי התקשורת ש"אומנותם" הפכה להיות בבחינת "תורה" של הכפשה סיסטמטית של ממשלת ישראל והעומדים בראשה, מבלי לעשות חשבון לנזק החמור שהדברים הנמהרים והבלתי אחראיים שלהם גורמים לדימויה של מדינת ישראל ולמעמדה הדיפולמטי בעולם.