בשם כל מי שנברא בצלם

רציתי לדעת אם יש עתיד לאוטובוסים סגרגטיביים? שמעתי גם שמעתי שאין עתיד לסרבני שוויון בנטל. שמעתי גם שמעתי שאין עתיד למכחישי ערכו של מעמד הביניים. לא שמעתי אם יש עתיד לאוטובוסים הנוסעים רוורס, אחורה, עד ללואיזיאנה של 1890, עד למחוקקים ההם שחוקקו את החוק התובע כי לבנים ושאינם לבנים לא יורשו לנסוע יחד, לא ברכבות ולא ברכב ציבורי ממונע אחר, אך המבטיח עם זאת, בחסדו, שוויון בטיב השירות הניתן לנוסעים שקרבתם הפיזית אלה לאלה מסכנת את האנושות. לא שמעתי ועל כן יש אולי שוב עתיד לרוזה פרקס ולמרטין לותר קינג. מלאכה רבה כנראה מחכה להם. כאן. כנראה כאן. מוכרח להיות שהם יקומו לתחייה. לכך, ואיני מדבר על מיסטיקה, יש כנראה גם יש עתיד.

יכול להיות שלא שמעתי שמדברים על היש עתיד הזה מפני שהפוליטיקה החדשה, העושה למען המדינה ולא למען הפוליטיקאים, אינה יכולה להרשות לעצמה לעסוק בזוטות. היא מתכנסת בבית יהודי בו מדברים רק על עתיד גדול. ברית בין עשירית הקלפיות לבין חמישית בהן, היא ברית שאינה פורטת עצמה לפרוטות בהן קונה תקשורת צהובה את האמפטיות של אנשים הממהרים על-פי גזירת גורלם להתרגש מקטנות. אחרי הכל, נובלס אובליג', ברית העולה בקושי כדי רבע קהל הבוחרים, היא ברית רצון העם כולו, ורצון העם הנאור הזה הוא שיהיה לו בוודאות, אני מניח, עתיד מושרה זעיר בורגנות מנחמת מרופדת מילים אמורפיות אך נאות, על ערכים ועל כל כיוצא באלה, אבל מי מדבר בשיח הברית הזאת על אוטובוסים, ועוד סגרגטיביים, כל עוד הם לא נוסעים על קו תל אביב-רעננה?

לכאורה אין כמובן שום קשר בין פוליטיקה ישנה לבין המוטציה המוטורית הזאת המבטיחה כי בישראל של היום יש רשות הנאלצת מכוח הסיבות הידועות לכל להכשיר טריפה בעליל. הפוליטיקה החדשה אחת דתה - למשול. הפוליטיקה החדשה היא נחושה. היא מסמלת מטרות ברורות שאינן לנות בערפילים של סימפטיות כאלה או אחרות. הפוליטיקה החדשה אינה רוצה שאיש יפריע לה להגשים את כיבוש החלל בו מתכרבלים שבעים וחמישה אחוזים של בוחרים שאינם יודעים בין ימינם לבין שמאלם, בין כוכבים לסהרונים, בין בתי מדרשות למוזיאונים. אם תחבורה - אזי משרד התחבורה, אבל לא אוטובוסים סגרגטיביים. אם לא תחבורה - אז אוצר, אבל לא אוצר הזכויות. אם לא אוצר - אז החוץ, אבל לא חוץ שישאל מה עם האוטובוסים הסגרגטיביים. נו באמת. יש גבול. הן עם לבדד ישכון...!

רציתי גם לדעת אם יש עתיד לביקורו של אובמה בשבוע האחרון של מרס, אחרי שהאביב יבוא, חמים-חמים, ויורשה לכסות את הארץ בפריחה. רציתי לדעת אם יש עתיד לתביעה לחידוש התהליך המדיני, לנכונות לשקוד עליו לא כתרגיל המתנה אלא כניסיון כן ואמין למצות את המרב האפשרי. לא שמעתי שיש עתיד כזה. שמעתי שיש שתיקה של כבשים פרלמנטריים הרבה בנושא העתיד הזה. שמעתי שמסכימים כי לא עוסקים בשעות הגורליות האלה בברבורים על ביצה שלא רק שלא נולדה אלא שאי-אפשר לה להיוולד ואם יקרה נס והיא תיוולד, יתפרק הלול ואפילו עתיד לא יישאר בו בניגוד לחוקי הטבע.

יכול להיות שלא שמעתי על אלה מפני שהארץ מלאה רעשים מלודיים על יופיו של גט הכריתות מן הנושן, מן העסקנות המיוזעת תמיד, מן הפשרנות הבעל-ביתית שאינה יודעת להעריך אלא את נוחותה, מן המפלגות שלא הבטיחו אלא סטגנציה וקיימו באדיר את ההבטחה הזאת. יכול להיות שלא שמעתי בארץ הזאת שהתרגלה להתבונן בשאלות של טיפוח תקוות השלום דרך הפריזמה הביטחונית בלבד, דבר על יש עתיד אחר, מפני שאי-אפשר להם לאוטובוסים סגרגטיביים להיות חלק מן העתיד ואי-אפשר לו לבית היהודי להכיל את ההשלמה עם התהפוכה המגונה הזאת, ועל כן הפוך על הפוך, במפגן של הגינות מופלגת, לא מדברים ביש עתיד על מה שמבייש את העתיד ולא בבית היהודי על מה שמבייש את הבית היהודי. שותקים אפוא. הפוליטיקה החדשה עושה. לא מדברת. ומה שהיא לא עושה נעשה מעצמו. והיא לא מדברת. ומה שנעשה מעצמו היא לא עוצרת. כי היא פוליטיקה של קדימה. של מחר. של המחר המיידי. על המחר שאחר מחר היא לא שמעה. היא חדשה מדי כדי להעלות על הדעת איפה היא תהיה מחר שאחרי מחר.

ובינתיים? בינתיים ממליכים על הארץ את האין ברירה, את חוכמת הכניעה לאין ברירה, בשם רצון העם, בשם ה' ומשיחו, בשם כל מי שנברא בצלם...