הברית בנט-לפיד
כמו אחרי כל "ברית", יש חגיגה, שמחה, ההורים גאים, למרות שחותכים בבשר החי. התינוק בוכה ואז מרגיעים אותו במוצץ עם יין והוא ישן שנת ישרים.
ביבי בתפקיד המוהל
זה התהליך העובר עכשיו על ביבי כמרכיב ה
ממשלה הבאה. בנט רוצה נוכחות מוהל לפי ההלכה, יאיר רוצה רופא ושיבצע את התהליך כדי להדגיש את ניתוק ההלכה מהדת והמדינה, אם לא רשמית, חוקית, אז לפחות פורמלית.
לפיד הבטיח וצריך לקיים
הבטחות צריך לקיים, זאת סיסמה/אמרה ישנה ומקובלת, אך לרוב לא מקוימת. התעקשות של נבחרי לפיד, לדבוק ולהגשים לפחות חלק גדול מההצהרות שלפני, בהחלט ראויה לתשומת לב ונותנת תקווה שלפחות יהיו שינויים מהותיים בממשלה הקרובה.
צמצום מספר השרים - שינוי בעדיפויות
בהחלט מטרות ראויות, אך כבר בהן ניכר שיש שחיקה ראשונית עקב המציאות הקואליציונית. ממשלה של 18 שרים (שהייתה בחוק היסוד, עד ששונתה ע"י ממשל ברק), הפשרה מסתמנת על 22-24, שזאת בהחלט התקדמות, אבל עדיין קצת מנופחת. ההסדר הקואליציוני של חלוקת התיקים מחייב את הצדדים להתגמש, כדי לשמור על שקט תעשייתי במפלגות וקיום הבטחות פנים מפלגתיות באיוש שרים.
לפיד עם הפנים לחוץ, אך בסוף יאיר לפנים
תפקיד שר החוץ, הוא תפקיד נחשק, ייצוגי, נעים, לא קשה במיוחד, הרבה דיבורים, נסיעות, קוקטיילים ויצירת קשרים, תוך ייצוג הולם של מדינת ישראל. מעטים שרי החוץ שהיו, בממשלות ישראל, שיצרו או השפיעו על מדיניות החוץ, מכוח אישיותם ודעותיהם. מי שקובע מעשית את מדיניות החוץ, הוא ראש הממשלה, ביחד עם הממשלה שמנווטים את הדרך בהתאם לתפישה הפוליטית של הרוב ושל האישיות החזקה בממשלה.
אבא אבן ז"ל נחשב כשר חוץ מוצלח וכמוצר קלאסי לדיפלומט ממולח חלקלק, בעל ידע וכושר ביטוי מעולים שאמנם הביא כבוד גדול לישראל, אך לא יצר מדיניות חוץ, אלא ניסה ליישם אותה ברוח ממשלת ישראל. לאבא אבן ז"ל מיחסים את האמרה ששררה בממשלה, שהוא יכול לנאום ב-7 שפות 7 שעות, מבלי לומר שום דבר מעשי ומחייב, בקיצור דיפלומט קלאסי.
התפקיד המתאים ללפיד לאור הצהרותיו ומטרות מפלגתו, שמתעקשים על עקרונות על דרך, על יישום המצע שהבטיחו, איננו בחוץ אלא בפנים. כלומר: התפקידים כמו אוצר, חינוך, משרד הפנים, השיכון, הרווחה, הספורט - שם הבעיות הרציניות ושם מחכים לשינויים ופתרונות יצירתיים.
הברית בנט-לפיד לכניסה לממשלה
להפתעת רבים, הקשר מחזיק מעמד יפה ולביבי אין ברירה אלא להתחשב בו ולהתגמש בו, יחד עם זאת, להערכתי, אחרי הקמת הממשלה הברית לא תחזיק מעמד זמן רב, במיוחד אם יגיעו לשלב של שיחות עם הפלשתינים, ויתורים טריטוריאליים, הורדת התנחלויות.
התפישה המדינית של בנט ולפיד - לא זהה
המוקש הראשון שיעלו עליו, הן השיחות עם הפלשתינים. מול הגישה הפשרנית של
ציפי לבני (יו"ר צוות המו"מ) ו
יאיר לפיד, הגישה של בנט הפוכה, לא גמישה ואפילו נוקשה. בתחום זה בנט קרוב לביבי - ורחוק מלפיד לבני והדבר מבטיח סכסוכים, זעזועים ומשברים.
ההצלה תבוא מצד אבו-מאזן
כרגיל במצבים אלה, מתוך ניסיון העבר מאז - תוכנית החלוקה משנת 1947, הערבים אז, הפלשתינים כיום יצילו את המצב, בסירובם להצעות ישראל ובכך תיפתר כנראה הבעיה.
ביבי יודע שאבו-מאזן לא יסכים
המהלך למנות את ציפי לבני, כיו"ר צוות המו"מ, הוא מבחינה טקטית בינלאומית, מהלך מבריק. העולם שהיום נגדינו, הנשיא אובמה המחפש פתרון ולוחץ על מו"מ, יקבלו בזרועות פתוחות את השיחות, הלחץ הבינלאומי על ישראל יירד חלקית, התדמית אולי תשתנה קמעה לטובה, אך תוצאות מעשיות לא יהיו. אז מה אפשר לבקש יותר במצב כזה?
