קרוב לוודאי ששלי יחימוביץ' והחרדים לא יהיו בממשלה הבאה, אם כי אצל בנימין נתניהו שום דבר לעולם אינו סגור, אבל עצם המחשבה של נתניהו על האפשרות הזאת – היא הפרת האמון שנתנו בו מאות אלפי בוחרים. האם ממשלה של הליכוד-ביתנו, העבודה, ציפי לבני, שס ויהדות התורה היא ממשלת ימין? זו לכל היותר ממשלת ימין-מרכז, וגם זה די בספק. האם לזה התכוונו מי שהצביעו בעד נתניהו? ודאי שלא. כלומר: נתניהו מוכן להרכיב ממשלה שתסתור את רצון הבוחרים ותסטור בפניהם. בשתי מילים קוראים לזה "גניבת דעת"; ובמילה אחת: "רמאות".

תארו לעצמכם פרשן כדורגל, המקבל את הרכבי שתי הקבוצות, צופה בדקה וחצי הראשונות של המשחק ובעוד שתי דקות בסמוך לסיום המחצית הראשונה, ואז כותב פרשנות על המשחק. במקרה הטוב נאמר בציניות שהוא כנראה חוזה עתידות. במקרה הגרוע נאמר ברצינות שהוא שרלטן, המועל באמון שנותנים בו שומעיו וקוראיו, משום שהללו סבורים שדבריו מבוססים על עובדות שראה במו עיניו.

זה בדיוק מה שעשו כמה מעמיתי לאחר פטירתו של שמואל דכנר. כתבים ופרשנים שחלקם לא נכחו במשפט אפילו דקה אחת, ואחרים שנכחו בו אולי בשלוש-ארבע ישיבות, הסבירו במאות ואלפי מילים מה יקרה כעת. בלי לקרוא את הפרוטוקולים של קרוב ל-100 הישיבות, בלי להכיר אפילו אחוז אחד מכ-1,000 המוצגים, בלי לקרוא אפילו הודעה אחת של הנאשמים ושל עד המדינה, בלי לשמוע את הערותיו הרבות והחשובות של השופט דוד רוזן. הם ועורכיהם לא חשבו לרגע, שלפני שמביעים דעה – כדי שתהיה ידיעה; שלפני הפרשנות, כדאי להכיר את העובדות.

אחר כך מתפלאים שהיחס לתקשורת הוא של זלזול. אבל כאשר התקשורת מזלזלת בצרכניה, כאשר היא מפרה את חובותיה המקצועיות הבסיסיות ביותר – אל לה לצפות ליחס שונה מצד הקוראים, הצופים, המאזינים והגולשים.

הימור פרטי שלחלוטין אינו מבוסס על ידיעה עובדתית כלשהי: ייתכן שחלק מנאשמי משפט הולילנד יסגרו הסדרי טיעון בהם יודו בהפרת אמונים. השופט דוד רוזן העיר בנוגע לאורי שטרית, שאם בזמן שהיה מהנדס העיר ירושלים הוא ביצע עבודות פרטיות במיליוני שקלים עבור מי שמנהל את הפרויקט הגדול ביותר הנבנה בעיר, אזי יש לו בעיה – גם אם העבודות בוצעו בהיתר וגם אם התשלום לא היה שוחד.

את אותה אמירה אפשר להשליך על שולה זקן: אם בזמן היותה עובדת ציבור (מנהלת לשכותיו של אהוד אולמרט בעיריית ירושלים ובמשרד התמ"ת) היא מקבלת מתנות במאות אלפי שקלים ממי שזקוק לה, יש לה בעיה. וכנ"ל לגבי אורי לופוליאנסקי: קבלת תרומות ליד שרה ממי שמנהל את אותו פרויקט ענק, אליו יש לו נגיעה בתפקידו הציבורי, היא בעייתית. מבחינה משפטית, הבעייתיות יכולה להתבטא בסעיף הפרת האמונים, ומכאן האפשרות שזה יהיה האישום המתוקן במסגרת הסדרי טיעון.

יתרה מזאת: רק השבוע שב וקבע בית המשפט העליון, כי גם סטייה מן השורה במטרה לקדם את אינטרס הציבור, יכולה להיות הפרת אמונים. ובהשלכה לפרשת הולילנד: גם אם לופוליאנסקי רצה לסייע ליד שרה, ארגון שאין חולק על חשיבותו הציבורית – זו עדיין עשויה להיות עבירה. ובראייה רחבה יותר: היקף קבלת הכספים בידי המעורבים בפרשה הוא כזה, שלא ניתן להתייחס אליו כאל מעידה חד-פעמית או טעות נקודתית בשיקול דעת. ויש לזכור, שהעונש המירבי על מירמה והפרת אמונים הוא שלוש שנות מאסר – בהחלט לא עבירה טכנית קלה.

עוד כמה מילים על פסק הדין שהזכרתי בקטע הקודם. סניגורים, בעיקר כאלו המייצגים בעבירות צווארון לבן, תוקפים מדי פעם את עבירת הפרת האמונים, בטענה שהיא כללית מדי, וחלקם אף קוראים לבטל אותה. תראו מה חושבים על זה עדנה ארבל (שכתבה את פסק הדין) ועמיתיה עוזי פוגלמן וניל הנדל:

"בית משפט זה חזר והדגיש את חשיבותה של העבירה של הפרת אמונים מבחינתם של המינהל התקין, אינטרס הציבור וטוהר המידות של עובדי ציבור... עבירת המירמה והפרת אמונים היא אחד המחסומים העיקריים שהציב המחוקק למניעת התדרדרות השירות הציבורי וכבר נאמר כי אך כפסע בין מינהל מושחת לתהליך של כרסום משמעותי באופיו וחוסנו של המשטר הדמוקרטי". כל מילה נוספת – מיותרת.

לפי חלק מדברי הפרשנות סביב המשבר בו מצויה קבוצת הכדורגל ברצלונה, נדמה שהקבוצה לכל הפחות הפרה התחייבות כלפי הפרשנים ולפיה תציג כדורגל מושלם לאורך כל העונה ותנצח בכל משחקיה. מה שקרה באמת הוא שלושה דברים. האחד: שום דבר אינו נמשך לנצח. השני: גם ליאו מסי וחבריו הם בני אדם. שלישי והחשוב מכל: אחרי כמה שנים, החלו הקבוצות היריבות ללמוד כיצד לנטרל את הטיקי-טקה של בארסה, כי כל מה שאדם אחד ממציא – אדם אחר יכול לסכל. אז לא צריך להפוך את זה לטרגדיה ובטח שלא לבגידה של בארסה בבטטות הכורסה.

צ'ונייט צ'אקיר. שמעתם עליו? אני משער שלא, ודאי לא עד יום שלישי השבוע. אני גם די בטוח שהרוב המכריע של אוהדי הכדורגל באירופה, כולל השרופים שבהם, לא ידעו במי מדובר. אבל עכשיו – מיליונים יודעים, ומהסיבות הלא-נכונות. זהו השופט הטורקי, אשר בהחלטה שערורייתית קבע במידה רבה את תוצאת המפגש בין מנצ'סטר יונייטד לבין ריאל מדריד.

במשחק שמינית גמר ליגת האלופות, כאשר יונייטד מובילה 0:1 וקרובה להעפלה לרבע הגמר, הניף שחקנה נאני רגל גבוהה ופגע באלרבה ארבלואה. עבירה ששווה לכל היותר כרטיס צהוב, אבל צ'אקיר החליט: כרטיס אדום. ואם זה לא היה מספיק, מאוחר יותר הוא התעלם מפנדל לטובת האנגלים. התוצאה: הספרדים ביצעו מהפך וניצחו 1:2 בדרכם לשלב הבא.

עד לפני חודש-חודשיים הייתי מייחס את ההחלטות הללו לטעויות קשות, אולי לחוסר כישרון, אבל לא יותר מזה. אלא שמאז נחשפה פרשת הימורים ענקית וחוצת גבולות, אשר לפי החשד הביאה גם להטיית משחקים בליגת האלופות בשנים קודמות. בפרשה זו מעורבים גם שופטים, אשר בחלק מן המקרים לא קיבלו שוחד כדי להשפיע על התוצאה הסופית, אלא על הימורים כגון מספר הצהובים או מספר הקרנות. במציאות הזו, מתגנב ללב החשש/החשד שלא כל טעות נעשית בשוגג. וזה עלול להוביל לאובדן הנכס היקר ביותר שיש לכל ענף ספורט ולכל אירוע ספורטיבי: אמונו של הציבור. בכל הקשור לליגת האלופות אנחנו עוד לא שם, אבל אני מנחש שאיני היחיד המתחיל לפקפק.