הימים האלה, תקופת פסח, יום השואה ויום הזיכרון, הם ימים בהם ההיסטוריה שלנו מבקשת מאיתנו לספר לדורות הבאים את מה שאירע לדורות הקודמים, הציווי "והיגדת לבינך" נראה מוחשי מאוד בימים הללו. אני מתחיל מהנקודה הזו, למרות שהיא לא בהכרח החשובה ביותר, כיוון שיש משהו מהדהד מאוד בתהליך העברת ההיסטוריה מדור לדור. מלבד האלמנט הלאומי יש משהו מאוד פרטי ואישי בהבנה שלנו שאנחנו מצד אחד מתעדים את הסיפור של הדורות הקודמים ומן הצד השני מתועדים על-ידי הדורות הבאים, האינטראציה האנושית הזו בין מתעד לבין מתועד היא לדעתי, הסיפור האנושי-תקשורתי כולו.
יצירת הפסיפס הישראלי
פרויקט עדות, אותו אני מפעיל בשנים האחרונות בעזרתם של אליהו לאב, מיכל שוורץ-לאב, שרה דז'בסרוב מהתאחדות הסטודנטים ועוד רבים וטובים שמתנדבים, תורמים ומתעדים, יוצא מהנקודה הזו בה אדם, עד, מספר את שאירע לו לאדם אחר, מתעד. אני חושב שמלבד התיעוד עצמו שנותר לרווחת כולנו, נוצר קשר אנושי מרתק בין אותו עד לבין אותו מתועד. משהו הפך את שניהם למי שלוקחים חלק ביצירת הפסיפס הישראלי, יהודי, אנושי שלנו, הם מייצרים, הלכה למעשה, את ההגדה הישראלית הנוכחית. פרויקט עדות הינו פרויקט שמטרתו לספר את ההיסטוריה הישראלית, הסיפור הישראלי, בגוף ראשון באמצעות עדים שיספרו את שאירע בפני מתעדים שיתעדו אותם בוידאו ויעלו את העדויות לרשת האינטרנט.
השימוש באינטרנט, ככלי משתף ומשמר, הופך את החוויה לעוצמתית עוד יותר, כיוון שהעדויות נחשפו לעולם ומקבלות ערך באמצעות כל צופה וצופה, העדות של שני האנשים: המתעד והעד, הופכת לנחלת הכלל.
כוחה המהדהד של העדות הוא זה שבין העד והמתעד ובין הצופים בעדות, אלו שיכולים לקחת את העדויות הללו ולהשתמש בהן על-מנת להבין את ההיסטוריה שלנו בצורה מעט שונה, אחרת אולי אנושית יותר.
להפוך את ציווי לממשי
אנחנו נמצאים בעידן בו היכולת לתעד ולשתף נמצאת אצל רובנו, בין אם באמצעות מכשיר הסלולר שלנו, המחשב האישי או מצלמת הוידאו. היום, כל אחד יכול לקחת חלק בתהליך מרתק של כתיבת ההיסטוריה האנושית לדורות הבאים. הסיפור הישראלי שלנו, זה שמעוצב כל רגע ורגע חייב להיכתב על-ידי מי שחווים אותו יום יום שעה שעה, אנחנו, העדים של המציאות הישראלית. עכשיו יש לנו הזדמנות להפוך את הציווי "והיגדת לבינך" לממשי, אנחנו יכולים להיות כותבי ההגדה הישראלית הבאה, זו שתישאר לדורות הבאים וזו שתעבור מדור לדור, לא רק בטקסטים ותמונות אלא בסרטי וידאו שמציגים את המציאות ממספר רב ומגוון של נקודות מבט, ללא נארטיב המונחת "מלמעלה" אלא באמצעות עדויות רבות המנהלות דיאלוג האחת עם השנייה במטרה להכיר את המציאות והעבר שלנו טוב הרבה יותר.
כיצד אפשר לכתוב את ההיסטוריה שלנו? ראשית, על-ידי תיעוד הסביבה הקרובה באמצעות תיעוד בוידאו והעלאה לרשת, אם נקדיש רק חלק מהזמן שלנו, בתקופת הזיכרון הקרובה, לעסוק באמת בזיכרון ותיעוד הרי שנוכל להבין טוב יותר את מה שאנחנו זוכרים ואת מה שאנחנו צריכים לזכור ולהזכיר. עדויות כאלו יכולות לעזור לנו גם לפענח את הסיפור הישראלי כולו ואף לייצר דרכים חדשות להתמודד עם העתיד לבוא ועם ההווה. אם אינני טועה היה זה יגאל אלון שאמר ש"אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוטה ערפל", אני חושב שהקביעה הנחרצת הזו מספיקה בשביל להבהיר לנו את חשיבות הזיכרון בתרבות שלנו, לא רק למען העבר אלא בעיקר לגביי ההווה והעתיד.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
