הרשות הפלשתינית הרשמית היא העומדת מאחורי אינתיפאדת האבנים ובקבוקי התבערה, ועיתונאית
הארץ,
עמירה הס, הפכה מזמן לדוברת הבלתי רשמית של הפלשתינים. כשכתבה השבוע את מאמרה בזכות יידוי אבנים, היא השתלבה במסע המאורגן של הרשות הפלשתינית לייצר מטריית הגנה לבריונים הצעירים ש"יורים" אבנים ובקבוקי תבערה. הם, שפצעו אנושות את התינוקת אדל ביטון ליד אריאל, והם שפצעו קשות בראשה לפני ארבעה חודשים (מי זוכר!) את ציונה, רעייתו של הזמר איציק קלה ליד ביתר עילית. כל התקריות אירעו ב"גושי ההתיישבות", ללמדכם שהפלשתינים לא מפלים אזורים לטובה.
בפיקוד המרכז לא יודו בכך, אבל כמות כזו של פיגועים, שפורצת באותו זמן ובהיקף כזה - היא תעשיה מאורגנת. ברשות הפלשתינית, לעומתם, לא מתביישים בה והעניקו לה שם: "אינתיפאדה עממית".
כשמארגנים טרור, מארגנים גם סייענים ופרקליטים, וגם עיתונות אוהדת בקרב האוכלוסיות האזרחיות המותקפות (כפי שמלמדות כל תורות הטרור שפותחו בברית המועצות).
איני מבקש לנהל דין ודברים עם עמירה הס. היא מזמן חצתה את הקווים לאויב, והיא עניין לשלטונות החוק. אבל הס לא יחידה בשירות האינתיפדה העממית. מה עם שאר כלי התקשורת, האם הם עושים את תפקידם? גם שתיקה היא הודאה, סוג של שיתוף פעולה.
תחושת אין האונים של הלינץ'
על רוב פיגועי האבנים רוב כלי התקשורת לא מדווחים. אני עצמי נתקלתי בכך בעת שהותקפתי בעבר, לצד אשתי, בלינץ' של אבנים בהר הזיתים, בנוסענו משם מקברי הוריי. רק מעט מהם דיווחו על פציעתי בראשי, למרות שהובאו להם צילומים - כמעט על מגש של כסף. אף אחד לא בא לראיין אותי מטעמם על תחושותיי, על אין האונים כשאינך יכול להגן על רעייתך.
והייתה כמובן גם רעייתי שנהגה ברכב. לבד מתחושת הפחד והאימה, הרעדה והבכי שתקפו אותה והפוסט-טראומה, נשארה בה תחושת הבגידה. לרעייתי, אחות במקצועה, יוצא לטפל בתושבי השכונה הערבית. כמעט כל מורי בית הספר התיכון ממנו יצאו הפורעים צפו בחוץ, בעת שתלמידיהם פוגעים בנו. למרבה האירוניה, כעבור שבוע הגיע מנהל בית הספר עם ילדתו לטיפול אצל רעייתי.
רוצים עוד? בתי העיתונאית שהוזעקה למקום מצאה שמדובר באותו בית ספר עליו פרסמה כתבות - ששירתו אותו. עוד? בעבר חילצתי ערבים שנקלעו בתוך המון סוער בשתי הלוויות ענק לנפגעי טרור. אבל אף אחד מהפלשתינים שישבו בעשרות המכוניות הסמוכות למכוניתי לא נחלץ להגנתנו בהר הזיתים.
אז יש פה סיפור עיתונאי מכל הכיוונים? לפי כל קנה מידה?! אבל כמעט דבר לא פורסם. מתי התקשורת התעניינה בנעשה באזור? למחרת פציעתי דיווחו בהרחבה על דוד בארי (דוידלה) - ראש עמותת "עיר דוד" שפגע קלות באזור בנער ערבי שיידה אבנים על מכוניתו. סרטי הצלמים שהוזמנו לצלם את המארב הפלשתיני, בהם נראה בארי פוגע בנער במכוניתו - שודרו שוב ושוב.
למה התקשורת כל כך חשובה בעיניי? לדיווח בתקשורת יש חשיבות עצומה, מעבר לייצור דה-לגיטמציה לטרור בנשק הקר. במדינה שבה התקשורת מכתיבה אפילו את הקצאת המשאבים לחקירה, יש ערך גדול לדיווחיה. בתקרית יידוי אבן על אישה ערבייה, בחודש שעבר בירושלים, הופעלו תחת לחץ התקשורת צוותי חקירה רבים, עד שכל המעורבים נעצרו. ללמדכם שיש דין ויש דיין. אלא שהוא מופעל לכוון אחד. באין דיווחים בתקשורת, יכול היה גם
ברק אובמה למכור לציבור אשליות על הרשות הפלשתינית כגורם שניתן להגיע איתו לשלום.
איפוק הוא כוח?
באין דיווחים, למרות עשרות מארבי האבנים ובקבוקי התבערה, מתקבלות מדי יום פקודות מעוותות לטפל בהן, וכך נוצר מצב מעוות: מחזורי המילואימניקים והסדירים שמתייצבים לביטחון שוטף ביהודה ושומרון מתחרים ביניהם כיום מי ישמור על אפס נפגעים... בצד הפלשתיני; המפקדים הבכירים משתבחים ב"עצימות הנמוכה" בה הם פועלים; הפלוגות, בשיחות סיכום, מקבלות מחמאות על ה"דרך החכמה" בה פעלו; והמשפט "גם איפוק הוא סוג של כוח" (אריק שרון, בביקור אצל פצועים) הפך למנטרה צבאית.
למרות כל הניסיון הרע עם תקופות האיפוק וההבלגה, אנו שוב חוזרים אליהן. הזילות התקשורתית כלפי פציעת יהודי, יחד עם ההוראות של הקצינים הבכירים לאיפוק כלפי הצד הפלשתיני, מתורגמות על-ידי מארגני הפיגועים ה"קרים" כמתן כרטיס פתוח לפעול: בתחילה, ביידוי אבנים על כוחות צה"ל בכיסוי פנים, ובקבוצות קטנות; היום זה כבר בגלוי, ולעתים בהמון רב, ביודעם כי אין מי שיגיע אליהם אם התקרית לא הסתיימה עם נפגע ישראלי. עובדה. כמה ממשתתפי הפגנות האבנים עצורים? יש תמונות, יש סרטים. אפשר לאסוף אותם בלילות במאותיהם. אבל המעצרים הם מאוד קמצניים.
הפלשתינים מנצלים זאת. בשכל ובערמומיות הם מפעילים בחזית טרור האבנים צעירים וקטינים, ביודעם שהם מוגנים על-ידי ארגונים ישראלים ובינלאומיים. הוסיפו לכך את התקשורת הישראלית - אותה תקשורת שנזעקת אם חוקר חורג מהוראות, גם כשצריך לחלץ מידע חשוב או הודאה. הרי לכם גן עדן לטרור הפלשתיני על כל גווניו.
הנה, איפוא, המסלול להכשרת הטרור. זה מתחיל בעמירה הס ונגמר במות בני משפחת פלמר - אב ובנו - מאבן שמושלכת במיומנות מרכב נוסע. בעיני הס - מעשה לגיטימי; בעיניי - סיבה לגיטימית להכניסה לכלא על-פי פקודת הטרור תש"י - כתומכת וסייענית טרור.
