ארה"ב עובדת שעות נוספות על-מנת לאתחל את מה שנהוג לקרוא לו "תהליך השלום". העמל האמריקני אפילו נושא פרי: יוזמת השלום של הליגה הערבית שודרגה, וכעת הליגה אף מביעה מוכנות לחרוג מקווי 67'. כל העיניים מופנות כלפי נתניהו וכלפי ירושלים. החלום האמריקני הוא שאפשר יהיה להתחיל לשאת ולתת על-מנת להגיע אל התוצאה הידועה מראש - קווי 67', עם שינויים קלים, שיתחשבו במציאות ההולכת ונרקמת בשטח.
במקביל, באותה ארץ שעבור הפלשתינים היא, ככל הנראה, הארץ המובטחת (על-ידי האמריקנים והליגה הערבית) המציאות נרקמת והולכת: אלו מדברים על שלום, וידיהם למלחמה. ידיו של מי, תשאלו. של פלשתיני, איש גדודי אל-אקצה. המניע, מסתבר, הוא הרצון של הרוצח להתנער מתדמית משפחתו כמשתפת פעולה עם האויב: ישראל.
תומכי תהליך השלום בוודאי ידברו על כך שאסור לתת לאדם יחידי לעצור את התהליך החיוני לכולם, כי טובת הכלל גוברת. העיקרון המעוות הזה הופך את היחיד לסטטיסט. גם הרוצח וגם הנרצח. מרוצח עם אידיאולוגיה, עם רצונות ופחדים, הפך להיות בסך-הכל מכשול לשלום. כעת הוא בבית חולים ישראלי, פצוע, ובוודאי יועבר לכלא הישראלי, וכך יוסר המכשול הזה לשלום. אביתר בורובסקי הוא הנרצח. הוא היה בן 31 במותו. הוא היה אב לחמישה בחייו. הוא עמד בטרמפיאדה במותו, ואמן ויוצר בחייו. הוא היה מתנחל במותו, ועל כן מכשול לשלום בחייו. וכך הוסר המכשול הזה לשלום. הסטטיסטים לא מפריעים לאף אחד בדרך לשלום, הם מוזזים הצידה כלאחר יד.
חיפה, עכו, יפו ואשקלון הפלשתינים כבר ממהרים לקפוץ אל הקלחת, רצים אל תהליך השלום כאילו הוא הדבר שרצו יותר מכל, מאז ומעולם. הסרבנות הערבית לתוכנית החלוקה, שלושת הלאווים, סירובו של ערפאת להצעת ברק ואי-היענותו של אבו מאזן להצעת אולמרט, שתי האינתיפאדות – הכל נעלם, כאילו לא היה. הכל הפך לנרטיב, וכעת הנרטיב הוא שסרבנית השלום היא ישראל. זו שהסכימה לתוכנית החלוקה, הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכמי אוסלו, הסכמי "וואי" והנסיגות מעזה – הכל נעלם, כאילו לא היה.
שוב ושוב ישראל מוצאת את עצמה בבור השלום. הביצה הטובענית והתובענית מתמידה בניסיונותיה למשוך את ישראל אליה, מטה. ככל אידיאולוגיה אוטופית, גם לאוטופיה הזו יש קורבנות. פרס הגדיר אותם כ"קורבנות השלום", בהתעלמות מוחלטת מן המלחמה שמתרחשת מתחת לפני השטח. וכמו הפתרון הדו-מימדי של בן-גוריון מול הבריטים – ישראל נופלת לבור שבו היא נאלצת לשאת ולתת על שלום, כאילו אין טרור ורצחנות. ישראל נאלצת להציג פשרה משלה, כאילו אין הסתה בבתי הספר הפלשתינים. היא נאלצת להתמודד עם טענות על
פשעי מלחמה, כאילו היא לא קידמה את האוכלוסיה הפלשתינית בכל פרמטר אפשרי.
זה לא משנה כמה יפה וכמה נכון ידבר ראש הממשלה, ויזכיר לנו ולעולם ש"שורש הסכסוך הוא לא יצהר אלא חיפה, עכו, יפו ואשקלון". הצדק אומנם נמצא עם נתניהו, אך הנפילה צפויה מראש – בבור השלום, בו שני הצדדים אינם מעוניינים באמת בהסכם, אלא מתוך רצון עז שלנו להיפרד מהערבים והרצון שלהם להשיג כמה שיותר שטח (ויש שיאמרו את כל השטח). נתניהו מיטיב לשים את האצבע על שורש הבעיה, אך חוקי המשחק הם להפנות את האצבע על האשם.
שרון הצליח להפנות את האצבע אל ערפאת כשקשר בינו ובין הטרור. אבו מאזן הצליח למצב את עצמו כלוחם בטרור, כמתון. נתניהו, לעומת זאת, אינו מצליח לחמוק מתדמיתו כסרבן שלום, על-אף שהוא מנסה שנים לקדם את השלום הכלכלי ועל-אף שחתם על הסכמי "וואי" וכמובן, על-אף שהקפיא את הבנייה בהתנחלויות ובירושלים. אולי זה כי הוא יודע לשים את האצבע על שורש הבעיה – חיפה, עכו, יפו, אשקלון, או במילים אחרות: קווי 48', לא 67'.
