כידוע, שלושה רגלים/חגים העניקה לנו התורה - פסח, שבועות וסוכות. לכל חג יש את המאפיינים שלו והמשותף לכולם הוא השבתון; כל מלאכה אסורה בחגים אלו, כמו בשבת, מלבד מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, כגון בישול ליום החג עצמו שזה מותר בחג. מלבד זאת לכל חג יש מצוות המיוחדות לו, בחג הפסח אוכלים מצות ונזהרים מאוד ממשהו חמץ; בחג הסוכות יושבים בסוכה ונוטלים את ארבעת המינים; בחג השבועות - המיוחד בחג הזה הוא שאין שום מצווה המיוחדת לו; בחג השבועות לכאורה אין שום ייחוד, סתם יום של חג. ובשונה משני האחרים שנמשכים שבעה ימים, הוא גם נמשך יום אחד בלבד; בכל זאת הוא אחד משלושת הרגלים וחלים בו כל הדינים של יום טוב כמו בפסח ובסוכות. החגים נקראים גם "מועדים" מלשון עדות ומלשון זמן; למשל, פסח חל במועד בו יצאנו ממצרים ובשמירתו אנחנו מעידים שיציאה זו נמשכת והולכת.
חג הסוכות מהווה תזכורת כללית לכך שבהיותנו במדבר, הקב"ה הושיב אותנו בסוכות שהגנו עלינו מכל המרעין בישין שעלולים להזיק להולכים במדבר. ההגנה הזאת הקיפה את כל עם ישראל ומצוות החג מהוות עדות לרעיון שאחדות ישראל יש בה כוח להגן עלינו מכל המזיקים שבעולם. שבועות חל במועד מתן תורה, חמישים יום אחרי יציאת מצרים, אבל בחג הזה אין שום מצווה שאפשר לזהות אותה כעדות למשהו. אומנם קוראים בתורה את פרשת מתן תורה, אבל גם בפסח ובסוכות קוראים מענייני היום ולא מסתפקים בכך לעדות, העדות מתבטאת במצוות המיוחדות לחגים, כל חג לפי עניינו; המצות בפסח מזכירות את החיפזון שהיה ביציאת מצרים עד שלא הספיק הבצק להחמיץ והסוכה ביחד עם ארבעת המינים בסוכות מסמלים את אחדות ישראל. ומה בחג השבועות? לכאורה אין אנו מעידים על דבר בחג הזה.
לכאורה, מדובר בחג שמה שמאפיין אותו הוא העדר האפיון, העדר הייחוד; אבל דווקא משום כך, מסתבר שיש בחג הזה משהו כללי, יסודי ביותר, שאין בחגים האחרים. וננסה להסביר; כאמור לעיל, בחגים האחרים יש לנו תזכורת (ועדוּת) לאירועים מכוננים בתולדות עם ישראל, אירועים שעיצבו את דמותנו ואת תכונות האופי שלנו כעם, ובשמירתנו את המצוות של אותם חגים אנחנו מעידים על עצמנו שאנחנו מהווים המשך ישיר לאלה שחוו את אותם אירועים בעת התרחשותם, ואנחנו אלה שאישיותם עוצבה על-ידי אותם אירועים. עם זאת, בחלוף הזמן וריבוי האירועים והמצוקות, בהחלט ייתכן שיקומו עוררין על המסרים הרעיוניים והרוחניים של חג כזה או אחר ופרשנויות שונות ומשונות ינסו לעקר את המועד מתכניו המקוריים. זה הרי קרה לשבת, שגם היא מכונה "מועד" בפרשת אמור [ויקרא כ"ג]. אז כיצד מעקרים את הסכנה הזאת?
כי השם הוא האלוקים
דומני, שזהו התפקיד של חג השבועות, אם רק נבין נכון את המסר שהוא נועד להעביר לנו; כי בחג השבועות חווינו את האירוע הכי מכונן בתולדותינו, מתן תורה. לא רק שזו הייתה התכלית של יציאת מצרים, כדבר ה' למשה [שמות ג']: [יב] וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. במעמד מתן תורה חווינו משהו ייחודי שאותו מנסח עבורנו משה רבינו בנאום הסיכום שלו, כך [דברים ד']: [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. וכמו שמדגיש בעל התניא: הָרְאֵתָ ממש, בראייה חושית; שהעיניים הגשמיות ראו שאֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. והנה תיאור החוויה מפיהם של הנוכחים באותו מעמד [פרק ה']: [כ] וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם וָחָי.
אז זהו העניין של חג השבועות, עניין כללי ביותר - שיכול להתקיים, ואכן מתקיים - קשר בלתי אמצעי בין הבורא ובין הנברא. לא משהו פרטי כמו בחגים האחרים עם כל הכבוד, אלא משהו כללי שמהווה בסיס לכל הקשר שבינינו ובין הבורא יתברך. אומנם אנחנו לא מסוגלים להכיל את ההתגלות הגדולה הזאת, שעל כן ביקשנו ממשה רבינו: [כג] קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ--וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. אבל אותה התגלות שחווינו מהווה בסיס לכל המצוות, כולל גם למצוות החגים שהוזכרו לעיל. ואת החוויה של הקשר הישיר עם הקב"ה, אנחנו משחזרים כל שנה בחג השבועות ומחג השבועות ממשיכים זאת לכל השנה, כי זה הבסיס היחיד לעבודת ה' של יהודי.
קבלת מלכות בורא עולם
לאור האמור לעיל יובן מדוע אין מצווה מיוחדת לחג השבועות, כי המסר של החג הזה הוא כללי ביותר - עצם קבלת התורה, קבלה של מלכות ה', קבלה שהיא המניע הפנימי של יהודי לקיום כל המצוות. וכבר דיברנו על ההכנות שיהודי נדרש לעשות לקראת היום הזה, שבעה שבועות של ספירת העומר, מה שאין בחגים אחרים הכנות דומות; ולכן 'שבועות' הוא שמו של החג, ולא 'מתן תורה', כי ההכנה במהלך שבעת השבועות היא תנאי יסודי לכך שהאדם יגיע ליום הזה כשהוא מוכן לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, בתקווה שמשם ואילך כל צעד בחייו יהיה מכוון ותואם להוראות התורה שקיבל. והנה חלף לו חג מתן תורה ואנחנו עומדים בערב שבת פרשת נָשֹׂא. במילים אחרות, חזרנו לשיגרה. ואף אם זכינו לחוות בחג השבועות משהו מהמתואר לעיל, מה שבכלל לא בטוח, הרי יש פער בולט בין ימי חג ובין ימים של שיגרה.
ימים של שיגרה מורכבים מהתמודדות לא נגמרת עם מצוקות היומיום וכתוצאה מכך גם מריבוי הסחות דעת מהמסר הנ"ל. במילים אחרות, אפילו אם זכינו להתעלות רוחנית ניכרת ביום הזה, כבר למחרת חג השבועות אנחנו נאלצים להתחיל את כל העבודה מחדש, כי החזרה לשיגרה פירושה גם מאמץ תמידי לשמור על קשר תקין עם הבורא יתברך מול כל ההתנגדויות והסחות הדעת. אומנם זה משתנה מאדם לאדם, אבל בהחלט ייתכן שכבר למחרת החג יצטרך להילחם עם נטיותיו הטבעיות, עם היצר הרע שלו שמושך אותו לעשות דברים שהם ההפך מרצון ה'. ועם זאת אסור לו ליפול ברוחו במחשבה שאין תועלת בעבודתו, אלא אדרבה, יתאמץ יותר מתוך ודאות שכמו כל יהודי, גם הוא יכול להגיע לגילוי שהיה במעמד הר סיני, כי הרי גם נשמתו שלו הייתה שם. לכן, כל יהודי יכול; ההבדל הוא רק במידת המאמץ שצריכים להשקיע.
נשיאת ראש של יהודי
וזה מה שצריכים ללמוד מפרשת השבוע נָשֹׂא שקוראים בשבת החותמת את השבוע של חג השבועות; כי בפרשה הזאת יש לנו במובהק רבדים שונים של עבודת ה' כולל מצבים של נפילה קשה והתאוששות אחר-כך. זה מתחיל בנשיאת ראש [במדבר ד']: [כא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [כב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. גֵּרְשׁוֹן זה מלשון גירוש; הם לא ראו עצמם ראויים לעבודת הקודש והצטנעו בצד. לכן אומר ה' למשה שצריך לשאת אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם, למרות שהם כאילו בצד. אחר-כך בני מררי, אומנם הם לא עמדו בצד אבל תמיד הרגישו ממורמרים על כך שהם לא מספיק קרובים אל הקב"ה. שני אלה מופקדים על עבודת הקודש, נשיאת המשכן במסעות של בני ישראל.
בהמשך [פרק ה'] באה ההוראה להרחיק מן המחנה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. לשמור על קדושת המחנה ולהרחיק ממנו כל מי שעלול לפגום בקדושה הזאת. מדובר באנשים שבדרך כלל הם בסדר, אבל נכשלו במשהו בלי כוונה, בשוגג; לכן ההרחקה הזאת, למדנו בספר ויקרא, היא עד אשר יטהרו ויוכלו לשוב אל המחנה, אבל כל עוד לא טהרו - אסור שיפגעו בקדושה של הכלל. אחר-כך באים הדינים של סוטה; כאן כבר מדובר בכישלון חמור שאי-אפשר לייחס אותו לטעות, לשגגה. גם זה עלול לקרות וגם עם זה צריכים להתמודד ולנצח, לשוב אל ה'. והדרך לתשובה מובאת בהמשך [פרק ו']: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'. לפעמים, כדי להתגבר על נטייה להגזים במשהו שמצד עצמו הוא לא שלילי בהכרח, צריכים להתרחק ממנו לגמרי, בנדר.
וכך ממשיכה הפרשה בתיאור רמות שונות וסגנונות שונים בעבודת ה', כגון קרבנות הנשיאים [פרק ז'] שמבחינה טכנית הם זהים לחלוטין, אבל יש שוני בכוונה של כל אחד וזה מה שמייחד אותו, כך כל יהודי יכול למצוא את דרכו הייחודית אל הבורא יתברך. זו הדרך שמציעה לנו פרשת השבוע להמשיך בהפנמת המסר של חג השבועות, מעבר לעובדה שהשבת עצמה מעניקה לחג שחל בשבוע שלה תוספת משמעותית של קדושה והפנמה. והשיא של פרשת השבוע הוא ברכת כהנים: [כד] יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. [כה] יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. [כו] יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. הברכות האלה אינן מותנות; הקב"ה מברך אותנו ושומר עלינו; הוא מאיר לנו פנים ונותן לנו חן; ומעל הכל, הוא זה שנושא לנו פנים ונותן לנו שלום.
