העולם הרואה עצמו "תרבותי" מלא בשנים האחרונות בפעולות "טירור" ובגינוין. גם ממשלת ישראל מרבה להשתמש במונח "טירור", ואנשים מלומדים בינינו - לרבות ד"ר אורי מילשטיין במאמר המתפרסם באתר זה - מקדישים זמן והון רב לחקר הטירור. לעניות דעתי, זהו בזבוז של זמן וכסף, מאחר שאין טירור.
התופעות שאנו מכנים "טירור", מפעולות החמאס והחיזבאללה, עד זוועות אל-קאעידה, ממבצעי IRA עד מעשי החבלה של המחתרת הבאסקית, ואפילו פעולות המחתרות היהודיות שלנו בימי המנדאט, אינן אלא מלחמה שאינה מאורגנת על-ידי מדינה ולכן אנו מסווגים אותה "טירור". הבריות מעדיפות לחשוב שמדובר בקומץ של מטורפים קיצוניים, שחיסולם האפשרי - אם בהריגתם ואם בכליאתם - יחסל את הבעיה. אך זוהי אשליה. כל מלחמה, גם כזו המאורגנת על-ידי מדינה, מיועדת להשגת רווח, אם כלכלי, אם ביטחוני-מדיני ואם טריטוריאלי (ועל-פי רוב - כל אלה). גם חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, החיזבאללה ואפילו אל-קאעידה מבקשים רווח לעצמם, לשותפיהם לאמונה דתית ולעמם - כפי שהם רואים את העם ואת הרווח - והפחד שבליבנו הוא מפני ההרג האכזר, חסר ההבחנה וחסר המעצורים ומפני אנשיהם שאינם נעצרים (רק השבוע) למראה אישה תמימה ושוחטים אותה ללא רחמים (רוב הסבורים כי זהו מעשה יחודי ל"טירור", לא ראו את הזוועות של שדה הקרב במלחמה "רגילה").
לוחמי המחתרות שלנו, על מגבלותיהם המוסריות, היו טירונים תמימים ורחמנים בתחום זה. באורח מוזר, הנחת פצצה בשוק על-ידי איש החמאס נחשבת מעשה טירור, אך הפצצת השוק כולו, או הפצצת העיר כולה על-ידי להק בן אלף מטוסים - הם מעשה לחימה לגיטימי, אם נשאל את מנהיגי המדינות שלחמו במלחמת העולם השניה.
אין זו אלא הונאה עצמית, שכן גם החמאס נלחם להשגת המטרות המדיניות-טריטוריאליות של מה שהוא רואה, בתום-לב או בכזב מתוחכם, כעמו ה"פלשתיני" (ולדעתי - העם הערבי כולו). כאשר הצבא הסורי הפגיז את תל-קציר ואת להבות הבשן לפני מלחמת ששת הימים, וטבח באזרחינו, האם היתה זו פעולת טירור או שמא פעולה מלחמתית "לגיטימית", רק משום שנעשתה על-ידי צבא סדיר של מדינה, ומה הנחמה שהיתה בכך לנו, למתינו ולמשפחותיהם?.
גם פעולות אל-קאעידה, לרבות זוועות ה-11 בספטמבר 2001, אינן "טירור" חסר-פשר אלא חלק ממלחמה שהכריזו פלגים מוסלמיים נגד המערב ותרבותו. והמערב יוסיף לבוסס במדמנה של חוסר-אונים ולספור את נטבחיו, כל עוד לא ישכיל לפעול כפי שחייבים לפעול בעת מלחמה טוטאלית.
לדעתי, אפשר לכנות "טירור" רק מעשים של השלטון באוכלוסיה הנתונה למרותו, כמו הטירור הפרנואידי שהנהיג סטלין ברוסיה במשך כ-30 שנה, שגבה חיי עשרות מיליונים, או הטירור שהנהיג היטלר בארצות שנכבשו על-ידי הנאצים.
אנו, ויותר מכך ממשלתנו הלא-חכמה, מוליכים את עצמנו שולל באומרנו כי לא יהיה שלום עד הפסקת הטירור. מאמירה זו נובעות התובנה והתקווה, שמעשים נמרצים אחדים של הרשות הפלשתינית יחסלו את הטירור ויביאו לנו שלום ושלווה. אך זוהי הונאה עצמית. אם צה"ל, החדור מוטיבציה להגן על חיי יהודים, לא הצליח לחסל את מלחמת הערבים בנו בשטחים שבשלטונו (בעיקר בשל המגבלות שהוטלו עליו מטעמי מוסר, משפט ותדמית, חלקם ראויים וחלקם לא, וחלקם אף נובעים מקיומם של מחבלים-מבפנים), אין אף סיכוי קלוש שמלחמה זו תיבלם על-ידי ערבים כאבו-מאזן וחבר מרעיו. הם אינם אלא חלק מהעם הערבי הגדול, שהמעצמות הקולוניאליסטיות פיצלו לחטיבות מדיניות מלאכותיות כמו סוריה, עירק ולבנון, והטיפשות היהודית - בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים - סייעה לשכנע את העולם בקיומו של "עם פלשתיני" נפרד שלא היה ולא נברא. העם הערבי, על חטיבותיו המדיניות שאין להן משמעות לעניין זה, לא יסבול את נוכחותה של מדינת היהודים כאן, ובהסברים שמנהיגיו ה"מתונים" מסבירים את יחסיהם המדיניים עימנו באוזני בני-עמם, אפשר למצוא בנקל את הכוונה-מראש שהכל יהיה זמני, כורח המציאות שלא-יגונה, עד בואה של שעת הכושר לסילוק האויב הציוני מהאדמה הערבית הקדושה. עובדה היא כי שום מדינאי ערבי, לבטח לא שונא-ישראל כמובארק, לא פנה אל בני עמו בדברים פשוטים ובלשון ערבית חד-משמעית, והסביר כי הגיעה השעה להניח ליהודים לנהל כאן את מדינתם הקטנה ולחיות עימם בהבנה ובפשרה. ההבדל שבין אבו-מאזן ואבו-עלא ה"מתונים", לבין חסן נסראללה ויורשיו של השייח' יאסין ה"קיצוניים" - כולם חולקים אותה מטרה ערבית משותפת - נעוץ אך ורק בתדמית ה"מהוגנת" שהראשונים מנסים לשוות לעצמם, כחלק מהתעמולה התקשורתית והמדינית שהיא-עצמה חלק חשוב בלחימתם בנו. אלה בגינוני מתינות-כביכול ואלה בפצצות חיות, וכולם שואפים לאותה מטרה.
לפיכך, חבל על השחתת הזמן והכסף, על-ידי מכונים לחקר הטירור ועל-ידי חוקרים עצמאיים כד"ר אורי מילשטיין. אין טירור אלא מלחמה גרידא. זוהי מלחמה ככל מלחמה אחרת, שנכפתה עלינו ואשר בה נהרגים אזרחינו וחיילינו, ולכן עלינו להילחם בה במירב המאמצים - בדיוק כפי שעשו צ'רצ'יל ורוזוולט בשעתם.
אני מכיר בכך שלא נוכל לפעול בעזה ובחאן יונס כמעצמות המערב בדרזדן, ששלחו אלף מפציצים בלילה אחד ומחקו את העיר, על כ-110 אלף מתושביה. לפיכך, מוטב שלא נשלה עצמנו בעתיד ורוד מדומה, אלא נתרגל לתובנה כי חיינו כאן יהיו, בעתיד הנראה לעין, מלווים במעשי "טירור" וכי המירב שנשיג תהיה הפחתתם בכוח צה"ל ושב"כ למידה "נסבלת". למרבה הצער, אנו חסרים את הסבלנות ההיסטורית - שהערבים מוכיחים כי ניחנו בה למכביר - שעל פיה עלינו להמתין באורך-רוח, אולי יותר משנות דור. שינויים גלובליים, דמוגרפיים, כלכליים ואחרים שאיננו מסוגלים לחזות כיום, לרבות פיתוח סוגי דלק חדשים עם התמעטות מאגרי הנפט וכתוצאה מכך ירידת חשיבותן של מדינות ערב בעיני המערב, עשויים להביא פתרונות הנראים כיום כחלומות מטורפים.
המסקנה ההכרחית היא כי, גם ללא קשר לאידיאולוגיה ציונית ולשיקולי ארץ-ישראל השלמה - מסירת טריטוריה לערבים, לא כל שכן בריחה מבוהלת ממנה מפחד ה"טירור", כפי שמתכוונת ממשלתנו לעשות, אינה שונה מנטישת מעצמות המערב את צ'כוסלובקיה ב-1938 ומהסכמתן לנגיסת היטלר בה, שבדיעבד התגלו כעידוד האויב במלחמתו וכמתן שהות לו לתגבר את כוחותיו.
