הרברט ספנסר, הוגה הדעות האנגלי בן המאה ה-19, כתב ש"הפוליטיקאי המתגנדר בתועלת שתצמח ממטרותיו חושב פחות מכל אודות התוצאות העקיפות של מעשיו... אלה שהמציאו את הענקת הרשיונות למסבאות חשבו על אודות הסדר הציבורי ולא על יצירת בעלי אינטרסים המשפיעים מאוד על הבחירות - לשלילה". בישראל של המאה ה-21 אנו קוצרים את פרי הביאושים של הרגולציות, התקנות והחובות המחניקות את חירות הפרט והופכות את המדינה המתיימרת להטיב עם הציבור לעריץ רעֵב הרודף אחר כל יזם ויצרן על-מנת למסותו. כעת, לאחר שנתיים של התעוררות ציבורית, אנו מסוגלים להעריך טוב יותר כי מדינת ישראל מתקשה לתפקד כמסגרת תומכת לשגשוג וחירות כל עוד היא ממשיכה להפליג במסלול (צובר הריבית) של הפגיעה בחירותם וברכושם של אזרחיה.
מפת הניווט של
מדד החופש הכלכלי, המדרגת את מדינות העולם על-פי יחסן לזכות הבסיסית של כל אדם להיות בעל השליטה על עבודתו ורכושו, מגלה תמונה עגומה: ישראל הולכת ומתדרדרת. בעוד שמדינות כמו קנדה, ניו-זילנד, שוויץ ואוסטרליה, שאליהן אנו שואפים להידמות, מפארות את ראש הטבלה, ישראל ממוקמת במקום ה-51 מתחת למדינות כמו עומאן, ארמניה וקולומביה. על-פי נתוני "מכון ירושלים לחקר שווקים", העובד
בישראל משקיע 192 ימי עבודה בשנה על-מנת לשלם מיסים, מתוכם 68 ימים למימון הלוואות וחובות. מצב זה שבו רוב עמלו של אדם נלקח אינו רק מצב של שיעבוד אישי, אלא הוא גם מסוכן לשרידותה של מדינת ישראל. אם נבקש עתיד טוב לעצמנו, אין כל סיבה ראויה לכך שלא נציב כמטרה להוביל בראש הטבלה ונהפוך את ישראל למדינה החופשית והעשירה בעולם.
לא במקרה פרצה המחאה של קיץ 2011 תוך שהיא מתמקדת במחיר הקוטג' ובמחירי הדיור. בשוק החלב שולטים קרטלים מסואבים בחסות "חוק החלב" האוסר ייצור, ייבוא ושיווק, ומונע תחרות על-ידי מתן מכסות למקורבים. בדומה, שוק הדיור ממחיש את היותם של השווקים בישראל אסורים בכבלים. למרבה הצער התרופה שמציעים לנו הפוליטיקאים "הישנים" היא תוספת של עוד מאותם הגורמים למחלה. כך, כאשר שוק הדיור סובל מעודף רגולציה, שליטה מוחלטת של המדינה בקרקעות, מיסוי כבד על חומרי הגלם, איסור להתחרות במונופול המלט ומגבלות דרקוניות על יבוא של מוצרים וכוח אדם, אין זה מפליא שאיש אינו מסוגל לספק את הביקוש והמחירים ממריאים. כתרופה מציעים לנו עוד ועדות ועוד מעורבות ממשלתית בגיבוש ועיצוב קריטריונים של תכנון ריכוזי שיטיבו עם קבוצת הלחץ המזדמנת - הטבות שעליהן ישלמו שאר אזרחי ישראל.
"האם יכול אדם לעמוד בדלי ולהרים עצמו בידית?"
בישראל, שכרו של כל עובד שלישי נובע ברובו ישירות או בעקיפין מהמדינה. הניתוק של חלק כה גדול מכלכלת ישראל מחוקי השוק - שלפיהם צרכנים מענישים ספק גרוע ומתגמלים את מי שמעניק שירות או מוצר איכותי - הוביל להצמחת גידולי פרא בדמות הוועדים והחברות הממשלתיות, החל ברשות שדות-התעופה, הרכבת והנמלים, ועד חברת החשמל ומקורות. חברות אלו שמונו כמונופולים לשירותים ומוצרים חיוניים מתוך כוונה טובה להבטיח את אספקתם הסדירה, הפכו את הסחיטה של משלמי המיסים לאומנותם ואת חסימת השוק מפני התפתחות ותחרות - להתמחותם. כתוצאה מכך, נתונים משקי הבית בישראל בחוב של עשרות אלפי שקלים. חובה של חברת החשמל בלבד נאמד בכ-70 מיליארד ש"ח
ויעלה לכל משק בית כ-35 אלף ש"ח.
זהו כאמור רק קצהו הנראה של קרחון החובות. רובו שקוע מתחת למה שגלוי לעין, הוא מורכב ממאות מיליארדים שלהם התחייבה מדינת ישראל במסגרת החובות האקטוארים של הביטוח הלאומי, הפנסיות הצבאיות, תוכניות לאנרגיה מתחדשת ושלל תוכניות ממשלתיות, שכל אחת מהן נדמתה בשעתה ראוייה ומוצדקת מאין כמוה, אך ניהולה הממשלתי הצמיח חובות הממשיכים להיערם.
לאדם פרטי, חברה מסחרית או מדינה השוקעת בגרעונות יש רק דרך אחת להיחלץ מן המערבולת השואבת אותם למצולות: להגדיל את היצרנות ואת העושר ולהקטין את ההוצאות. בפני הגדלת העושר הכללי עומד למכשול משטר של פריבילגיות מיוחדות שהפך חלקים נרחבים נוספים מהכלכלה הישראלית לתלויים באישורים מיוחדים, תקנים ורגולציות. אלה מונעים פיתוח, שגשוג ותחרות, כמו אלה שלהם היינו עדים בשוק ההייטק שחמק מאחיזתם החונקת. בענף הבנקאות לא קמו מתחרים חדשים מזה עשורים רבים, שוק החינוך חסום לכל יוזמה עצמאית ומשרד החינוך עסוק במלחמה נגד יוזמות עצמאיות. שוק הסלולר עדיין מסובך ברגולציה המונעת תחרות חופשית אמיתית, ומדינת ישראל, שהייתה מסוגלת להפגין ביצועים של סוס מירוץ אצילי בתחומים שונים, נוהגת בחמוריות עקשנית.
גזירות המיסוי שנקטה ממשלת ישראל על-מנת לסתום את הדליפה בספינת הכלכלה מדגימות את מה שמצפה לנו: העלאה של המע"מ, מס ההכנסה, מס החברות, מס המעסיקים, מס הדבידנדים, מס בירה, הגדלות המס לרכישת רכב ותוכניות להעלאות נוספות במיסים על רכב ודלק, עליה במחירי המים, הארנונה והחשמל, העלאת ההפרשות עבור הפנסיה לעובדים והעלאה נוספת הצפויה בשנה הבאה. אולם כבר עתה
החלה מורגשת העצירה הכלכלית המלווה תוכניות מיסוי אגרסיביות. את השאלה "איפה הכסף?" יש לשאול את האנשים שהמליצו להעלות משמעותית את המיסים. אם התהליך של העלאות מיסים דרקוניות יימשך, תמשיך גם ההאטה בפעילות הכלכלית, מספר המובטלים יזנק, יצנחו ההכנסות ממיסוי ותצמח הכלכלה השחורה. בנק ישראל קבע שהעלאת המס על רווחי הון הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתשואת החסר של הבורסה הישראלית. כאשר הבורסה במשבר, הכנסות המדינה ממיסים קטנות, נפגעים מגזרים רבים, ובסופו של דבר - גם כל החוסכים במשק. חי אחוזי מע"מ נשמע טוב בגימטריה, אך מבחינת בעלי העסקים ממעמד הביניים פירושו סגירת עסקים וסיום ההתקשרות ששעבדה אותם למימון מנגנוני-המדינה.
העמקת החובות והגדלת נטל המיסים היא הפתרון ה"קל" שאולי ידחה משבר מיידי, אולם ייצור משבר עמוק ומתמשך יותר. כידוע, כל פוליטיקאי מנסה לדחות את המשבר למשמרת של הבא אחריו. מדינאי נוהג אחרת. בנאומו אודות מסחר חופשי בשנת 1904 אמר ווינסטון צ'רצ'יל: "האם יכולים אנשים למסות את עצמם לכדי שגשוג? האם יכול אדם לעמוד בתוך דלי ולהרים עצמו בידית?" האמת הבסיסית הזאת לא השתנתה.
המאבק העקרוני להקטנת הממשלה ולצמצום במספר השרים ראוי לשבח. הוא מסמן את הכיוון הנכון. אך קשה יותר וחשוב יותר ממספר השרים הוא המאבק על הקטנת מעורבותם של הפוליטיקאים בכלכלה והשפעתם עליה. אחד היעדים החשובים ביותר שניתן להציב במסגרת מאבק זה הוא הפחתת החוב הציבורי. כאמור, אנו עובדים 68 ימים בשנה אך ורק לשרת את החוב הציבורי. כל עסק פרטי שהיה נאלץ לשלם חלק כה גדול מהכנסתו על-מנת להחזיר חובות, היה פושט רגל מזמן.
כדי להצליח במשימת ענקים זו, יהיה עלינו להשתחרר מקלישאות ומתדמיות מוטעות המובילות לבזבוז כספיהם של משלמי המיסים כמו בקמפיינים לעידוד "צריכת כחול לבן" והערמת מכשולים בפני יבוא. יצוא ויבוא הם כתאומים הצומחים יחד, וחסימה של אחד מהם מובילה לניוון השני.
ישראל ניצבת בפני מסע מאתגר ורב סיכויים וסיכונים. על-פי תוכנית ההפלגה, נלמד בקרוב אם נדמה לנוסעים ברשות קפטן אדוארד סמית, קברניט הטיטאניק, או לפורצי הדרך בראשותו של קולומבוס אל הארץ המובטחת.
