היכל גדול של חוכמה ושל מידות בנו ישראל ובנו חכמי האומה לדורותיהם מאז חרב המקדש, והיכל זה שכל העולם כולו מקומו, ובכל הגלויות השכינה פורשת מתוכו כנפיה על החוסים בה בכל נדודיהם, ובו עולים במעלות כחולמים כל כיסופי שיבת ציון - תשתיתו אינה אבן ולא סלע, ועמודיו נושאת הרוח, והוא איתן מהבקע בנגוח אילי ברזל בכתליו ומהשרף בלחוך האש עצי ארזיו.

בתשעה באב מדי שנה עוברת, מבכים את החורבן וקוראים איכה שטעמי נגינתו ייאוש. בט"ו באב, אחריו, קבעה המסורת שמחה גדולה, וחגים במחולות של תקווה. אין טעם לייאוש שאין אחריו תקווה. אין תקווה אם אינה זוכרת כי ארב לה הייאוש. ייאוש שאינו יולד את התקווה הוא ייאוש עקר. אפילו מצבות אין אחריו. תקווה שאינה זוכרת את הייאוש, היא שווא. איך ינץ עץ אביבו - אם אינו יודע כי עירומו היא שלכת?

תשעה באב קדם לחורבן. בעשרים ותשעה לסיוון שלח משה מרגלים לתור את הארץ. היא הייתה מובטחת. היא לא הייתה צריכה למרגלים שישובו בתשובה לשאלה "אם הארץ", אלא למרגלים שישובו בתשובה לשאלה "מה הארץ". ה"אם" לא עמד על הפרק, רק ה"איך". אחר ארבעים יום, בתשעה באב, שבו המרגלים והשיבו תשובת "אם" על שאלת "מה". תשובתם הייתה "לאו" טראגי. "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת" (במדבר י"ג, ל"א). כך אמרו עשרה מתוך שנים עשר המרגלים. כלב ויהושע שאמרו "עָלֹה נַעֲלֶה ... כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם,ל'), הובסו. הם קרעו בגדיהם. "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (שם י"ד,י').

לולא נראה כבוד ה' על כל העדה להצילם מידיה, היו נסקלים למוות. הארץ ננעלה. מצרים הרחוקה לא הייתה אלא משאלת סרק מתריסה. נותר המדבר. השום מקום. השום מוצא. השום תקווה. התשעה באב. "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הוּא""...אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חנם - ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כ"ט, א'), חורבן בית ראשון בתשעה באב, בית שני בתשעה באב, וקינת דורות עד לעצם היום הזה בתשעה באב. תשעה באב אינו תאריך. הוא שמו של הייאוש.

אז גזר ה' על יוצאי מצרים. יום לשנה יום לשנה מתו בזה אחר זה בישימון. מי שחי היום, נודע כמי שמת מחר. מי ששרד את המחר, נודע כמי שכבר מת, אך המוות שכבר יצא מאחר עוד לבוא. כשתמו בתשעה באב שלאחר ארבעים שנה ימי התמותה הנוראה ועמד המלאך בעל אלף העיניים מבוא אל המחנה, עצרו הכל נשימתם שמא תתפרע הגזירה ולא תיתם. משלא מת איש בעשרה, ולא באחד עשר, ולא עד שהלבנה במילואה האירה את הלילה בחמישה עשר באב, התפרצה התקווה בהללויה של שמחה גדולה ונשבעה כי קוויה לא ייבושו לעולם, וכשם שהבכייה הייתה לדורות, כן תהיה השמחה לדורות.

המשנה האחרונה במכת תענית אומרת, "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".(משלי ל"א,ל')

את יום הכיפורים בחרו כראוי לשמחה הגדולה הזאת מפני שבו ניתנו לוחות שניים בארון. יום ט"ו באב על שום מה בחרו בו? "ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנה האחרונה מן הארבעים, לפי שהיה המות מתרבה בהם כל תשעה באב, ובשנה האחרונה פסק, ונשארו מצפים עד חצי החדש ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון, לכך עשו אותו מאז יום שמחה". (רמב"ם פירוש המשנה תענית ד',ז').

בריות של היום דוברות בחג האהבה. יניחו להן דווקנים, ויאמרו... אולם כשם שאין חג ליושרה, ואין חג לצדק, ואין חד לאמת, כולם יסוד עולם, כן לא ייתכן כי תיווסד לה מסורת ותיקים של חג אהבה. מה שבוסד הוא חג גדול לציין בו את התקווה בכוחה הסוחף של התקווה, הזהירה, הבדוקה, הבטוחה, הנמנית עד שהיא מאירה על הארץ. אך טבעי הוא שהמסורת בחרה לחגוג את הקיום לגופו, את ברית הנשואים המבטיחה את ניצחון הפריחה על כל סתיו בלתי נמנע. כל הבנות כולן היו בבגדים שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין ידיו משגת כלים נאים לתפארת לובשתן.

במקדש המידות שבנתה האומה אחר שחרב בית המקדש שעל אבן השתייה, קודשה ההכרה בערך האדם יותר מאשר במחירו, השוויון לפני אלוהים ואדם, תמריצי "...עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ""אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה", כי מכל מקום, שֶׁקֶר הַחֵן, גם במי שנתברכה בו , וְהֶבֶל הַיֹּפִי, ועל כן מה לי נתברכה בו מה לי לא נתברכה בו, אִשָּׁה יִרְאַת ה' היודעת "...מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ..." (שם) הִיא, ורק היא, תִתְהַלָּל, בפי בעלה עכשיו, בפי צאציה בעתיד.

אף על-פי שהיום "נבחר" כסברת הרמב"ם, לא באקראי נבחר. דברי ימי ישראל הכריעו כי היום נבחר לזכר ההמתנה לישועה הוודאית מגזירת מתי מדבר של התשעה באותו אב. אבל אין שמחה גדולה מתכנסת מרצון לתוך תאריך היסטורי. היא מחפשת גם הזדהות עם מאורע קוסמי, ובלבד שנימי תוכן ירתקו אותו אל הקודש. חמישה עשר באב, אומרת הגמרא, (בבא בתרא,קכ"א, ב') היה יום בו פסקו לכרות עצים למערכה, לאש שבערה במזבח. כל העצים היו כשרים לבד מעצי זית ומעצי גפנים, משום ישוב ארץ ישראל שהייתה זקוקה לחקלאות השמן והיין. החיים גזרו את גדרות הפולחן. לא כרתו ללא חוק. "...כיון שהגיע חמשה עשר באב, תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה".

הרשב"ם בפירושו על סוגיה זאת בתלמוד מבהיר אילו השלכות היו להחלשת כוחה של חמה, "היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה, מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן וגם יגדל תולעת כדאמרינן במדרש איכה ... שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח...ואותו יום שפסקו (ט"ו באב) היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת... וקראו לאותו יום יום תבר (נשבר) מגל - שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים". כשם שיש שמחה גדולה על גאולה מרעה קטלנית ועל חידוש מלכות התקווה כן יש שמחה גדולה על שהושלמה מצווה גדולה, על הטוב שהבשיל, על הברכה שכבשה דרכה במסילות הזמן הקצוב לה. שמחה גדולה זאת עשו אותה במקדש עצמו.

האש שבערה על המזבח הייתה דומה למראה לכל אש. אולם חוקת המקדש העניקה לה תוכן שהבעיר משמעויות עמוקות בלב המאמינים. לא כל עץ. עץ המקפח את יישוב הארץ-לא! עצי תאנים נושאי פרי- לא, רק "תאנים המדבריות שאינן ראוין לאכילה" (רמב"ם, פירוש המשנה), עץ לח המעלה עשן ואין אישו מיתמרת דרך כבוד-לא! עץ מתולע-לא! לשכה הייתה במקדש, לשכת דיר העצים שמה, "ששם כוהנים בעלי מומין (שנפסלו לעבודה) עומדין ומתליעין בעצים, שכל עץ שיש בו תולעת פסול לגבי מזבח" (יומא ט"ז,א'). סילוק העצים הפגועים, הייתה מלאכה מכובדת, שהצריכה מומחיות, ובעלי מומים שלא יכלו לעלות בכבש המזבח- כבוד האדם שבהם וכבוד הכהונה לה נולדו נשמרו. אצילותם לא כלתה עם מומם ומאצילותם מונו להעניק לאש את אצילותה.

המקדש חרב בתשעה באב. לולי עשו בו בשעתו שמחה גדולה ביום ט"ו באב, לא היה יום זה שנחוג מאז זוכר את המידות שליוו את הפולחן. האידיאה של שמחת גמר מצווה, ושמחת יישוב הארץ, ושמחת כבוד האדם שחיים עימנו גם כשהמקדש חרב, במה הייתה נאחזת להתקיים?

לא כל שהיה במקדש הראשון שרד להיות במקדש השני. הארון ובו לוחות הברית, כבר בבית הראשון הוא נגנז. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ד' מכנס את האמור בסוגיות תלמודיות שונות וכותב, "אבן הייתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן" כאשר צווה בבניין המשכן. בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו להיחרב, "בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צווה וגנזו במקום שבנה שלמה...ונגנז עמו מטה אהרן, והצנצנת, ושמן המשחה, וכל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש, ... ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים".

בבית השני כבר זכרו את תשעה באב של הבית הראשון כאירוע שהסיר את הארון מן ההוויה הפולחנית והעלה אותו לדרגת ארון גנוז במטמוניות קסומות מהגיע בדומה למה שנגזר על משה שקבורת גווייתו לא נודעה עד לעצם ושיעור קומתו הפלאית מרחפת על פני האומה ובצילה רועים כל ישראל. גופו של ארון איננו. תוכו מלא עולם. אורים ותומים נאלמו. ישראל נשאלים. ישראל משיבים. סמליות האורים והתומים גדולה מתשובותיהם.

כשחרב בית שני נעשה כל הבית הראשון ועימו גם השני כישות שקיומה אינה זיכרון סטאטי ומצוותה לא שיחזור המצוות והפולחן שנהגו בו, אלא רעיון אדיר מוטת רוח שנבנה מתערובת בניין מופשטת של זיכרונות, וחקירות הלכתיות, ומבני הלכות מתחדשות, ועמודי מדרשים ואגדות התומכים בסוד ובשיר ובאקוסטיקה המיסטית של מקדש המרחף מעל ימים ומעל יבשות, וגם על שעריו כתוב, "...וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה,ח'), בתוך בני ישראל באשר הם שם, וגם רוחותיו לוחשות תמיד, "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז',י"ב) הפורחות מתוך הארון הגנוז במטמוניות שמתחת ללשכת דיר העצים ולאור האש שבערה שם מוליכים אתכם עקביכם על אפר השריפה עד למעלות שם מחכים לשובכם לוויי הגאולה שמוכרחה לבוא.