שאלה נצחית שבני אדם התמודדו עמה מתחילת ההיסטוריה האנושית עד הלום הינה: מהם הגורמים שקובעים את המציאות האנושית? האם זה האדם עצמו - תורשתו, השכלתו ורצונו - או שמא הכל נקבע באקראיות והאדם נאלץ להיגרר אחר אירועים שאין הוא קובע אותם כלל? ואולי ישנו גורם עליון שמכוון את היסטוריה, והאדם למעשה אינו יותר מבובה המחויבת לציית לרצונו של אותו כוח עליון?
בעולם הפוסט מודרני - "המשכיל ההומניסטי והרציונלי" - הדעות המקובלות הינן שאדם הוא קברניט כל אירועי חייו, והדעה היותר "חדשנית ומדעית" המיוצגת על-ידי "אינטלקטואלים" כגון פרופ' דניאל כהנמן, אבי הכלכלה ההתנהגותית, היא שהמקריות הינה הגורם הדומיננטי בחיי האדם. את האפשרות השלישית - שישנו גורם עליון המעורב בכל מה שקורה לבני אדם - כמעט כל "המשכילים" פסלו זה מכבר לפני כמאתיים שנה.
את ההתפתחות האנושית המחשבתית ההובריסטית הזו ידע הקב"ה מראש כמובן, ולכן ציוונו בראשית פרשת 'כי תבוא' את מצוות הביכורים. על-פי אותה מצווה, כל חקלאי בארץ ישראל מצווה להביא כל שנה מביכורֵי שבעת המינים אשר ארץ הקודש משתבחת בהם לבית המקדש ולהצהיר בפני הכהן על ההיסטוריה של עם ישראל מירידת יעקב אבינו מצרימה ועד יציאתנו משם כעם על-ידי הקב"ה. ועוד, שהקב"ה הביאנו "אֶל הַמָּקוֹם הַזֶה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש... [וכתודה לכך] הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶר-נָתַתָּה לִּי ה'" [דברים כ"ו, ט'-י']. במילים אחרות, מחויב כל יהודי הזורע וקוצר בארץ הקודש להודות שכל מה שיש לו לא בא כתוצאה מכוחו ועוצם ידו והשתדלותו, אלא כתוצאה של החסד שהקב"ה הרעיף עליו, כי הקב"ה הוא זה שנתן לו את הכוח לעשות חיל.
בשני תנאים
במילים אחרות, המציאות של הקיום האנושי מקורה בשני תנאים - האחד, החלטתו של הקב"ה להיטיב או להרע עם האדם כתגובה למעשיו הרוחניים של האדם ושיקוליו האלוקיים של הקב"ה - והשני, השתדלותו של האדם. את הדעה שהכל "קרי" או מקרי שלל הקב"ה כבר בפרשת 'בחקותי' כאשר הוא הזהיר את בני ישראל מלייחס למקריות את מה שמתרחש סביבם: "וְאִם-בְּאֵלֶּה לֹא תִוַּסְרוּ לִי וְהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם-אָנִי שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם" [ויקרא כ"ו, כ"ג-כ"ד].
משה רבינו ידע את יצרם של בני ישראל - שאינו שונה למעשה מיצרם של יתר הגויים. השוני הגדול בינינו לבינם היא ההיסטוריה שעברנו, ובמרכזה מעמד הר סיני. שם נוכחנו אחת ולתמיד בקיומו של מלך העולם ובדרישותיו מאתנו, ושם נכרתה הברית הנצחית בינו לבינינו בטרם כניסת העם לארץ הקודש. אך משה ראה את דור המדבר נענש למות במדבר והדור הנכנס לארץ זקוק לחידוש אותה ברית שנכרתה בחורב. הקב"ה סירב לשחזר את אותו מעמד בחורב שנית, שמא שיחזור של אותו מעמד אחרי ארבעים שנה, ואולי אחרי כל ארבעים שנה עלול אומנם להבטיח את יראתם וציותם של בני ישראל לתורתו - אך במחיר של העדר חופש בחירה של בניו. לכן משה צֻווה על-ידי הקב"ה לתווך בברית שנייה בין הקב"ה לבני ישראל - הפעם בארץ מואב - ללא השתתפותו הישירה של בעל הברית העליון באותו מעמד שני.
אך משה חשש מהֵחַלְשׁוּת הדְבֵקוּת של בני ישראל אחרי אותה ברית שנייה, ולכן הוא ציווה עליהם לערוך שחזור נוסף של מעמד הר סיני אחרי כניסתם לארץ - בהר עיבל והר גריזים - כאשר בלוחות הברית ההם יירשמו הדִבְּרוֹת שיקראו להם הלוויים.
מכיוון שהקב"ה חפץ בנאמנותנו הכנה והחופשית - כדי שיוכל לתת לנו את שכרנו ביושר כבני חורין - אנו נאלצים להתמודד תמיד עם הדעות הזרות שדרכן מנסים בני אנוש להבין את המציאות - קרי, בהומניזם ובמקריות. מה שנותר לנו לעשות בהקשר של הבנת המציאות הינה דרך זיכרונות העבר שלנו. אותם זיכרונות יובילו בהכרח לקבלת עול מלכות שמיים ולהכרת הטוב שהשם עשה עמנו.
זכרון מצוות הביכורים והכרת הטוב שהיא מסמלת היא היא דרכנו היום - עד בניין בית המקדש השלישי והאחרון - לחזק את הבנתנו ותודתנו לחסדו הגדול של הקב"ה שהוציאנו ממצרים והביאנו לארצו. אם נדע את האמת הזו ונכיר בטובתו האדירה של השם כלפינו כצאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב, נצליח לעמוד מול כל הדעות הרעות של ההומניזם, המקריות והפלורליזם, ובכך נזרז את ביאת משיח צדקנו, כן יהי רצון.
