מלחמת יום כיפור הוא פצע פתוח לאלפי חיילים שהשתתפו במלחמה הארורה ההיא, מלחמה ששינתה כליל את עתידם של רבים וטובים, להם ולמשפחותיהם. למרות שעברו 40 שנה, סיפורי מלחמת יום כיפור עוד לא תמו, הם צצים כל פעם מחדש, בהיבטים שונים, בזוויות ראייה שונות, בראייה לאחור ובביקורת של מה שהיה ומה שעלול (או יכול) היה לקרות אחרת.
הפעם, 40 שנה אחרי, בחרתי לצטט ברשימה זו מתוך יומנו של "בוגר" מלחמת יום כיפור, ברשימה זו יש היבט אחר על מלחמת יום כיפור ותוצאותיה, כל אחד ואחת מאלה שהיו שם ושרדו, יכול להיות אותו "בוגר".
מי שהכיר את אותו "בוגר" יכול לומר בוודאות: "עוד אחד בגר טרם עת כתוצאה מחוויות המלחמה". אחרים ימלמלו בעצב: "הזדקן מוקדם מדיי".
וכך נכתב ביומן:
עוד יום כיפור קרב ובא. לא! זה כבר לא אותו יום כיפור שהכרתי בילדותי, יום של קדושה וחשבון נפש, יום של עינוי הנפש והגוף, יום המוקדש לתפילה טהורה בבית הכנסת, אותו בית כנסת ממנו "שלפו" אותי (כמו אחרים כמותי) לפני 40 שנה. אז, באותו רגע בדיוק, השתנתה פני המדינה וההיסטוריה הפרטית שלי. מאז, 40 שנה אחרי, יום כיפור הוא יום אחר, קדושה מתערבבת עם תוגה, כעס רב עם חשבון נפש, זכר נופלים עם זעם על מי שבוגדים בתפקידם וחובתם, לטפל בשורדים.
רובנו יצאו לחזית בתחושה קשה וחזרו מרוסקים, חלקנו פגועים נפשית אחרים נפשית ופיזית. "הזמן מרפא הכול" כך הבטיחו לנו "זקני השבט", אלה שגידלו וחינכו אותנו, ואני תוהה, מי לעזאזל הבטיח להם שהזמן מרפא הכול? כמה זמן זה: "הזמן שמרפא הכול"? האם 40 שנה זה לא מספיק זמן לרפא הכול? אפילו בני ישראל הלכו "רק" 40 שנה עד הגיעם לארץ המובטחת, עד שדור המדבר הוכחד כולו. אבל בניגוד לדור המדבר שנותר אי שם במעמקי החולות במרחבי סיני, כאן במדינת ישראל יש עדיין רבים שחוו מלחמות ושרדו, הם עדין לא הוכחדו, זאת למרות הקשיים ולמרות התעלמות הגורמים שאמורים להכיר, להוקיר ולעזור להם בשעת מצוקה, בשעות הכי קשות להם ולמשפחותיהם.
כל מלחמה היא חוויה קשה וכואבת, איתרע גורלה של מדינת ישראל שחוותה מלחמות וטראומות רבות, רבות מידיי, אבל בתודעת וותיקי המדינה מלחמת יום כיפור היא הקשה מכולן. למרות זאת ובניגוד מוחלט לכל הגיון, אם תשאלו מידגם יציג של צעירי המדינה, יתברר שחלקם הגדול אינו יודע או מבין מה קרה במלחמת יום כיפור. מדינת ישראל קיימת ותתקיים בעיקר בזכות דם יזע ודמעות של לוחמיה, אלה שנפלו ואלה ששרדו. לכן עצוב שבעתיים שצעירי מדינת ישראל אינם יודעים ומודעים מספיק לדם הרב שנישפך, לזיעה הרבה שניגרה ולדמעות הרבות שזרמו ויזרמו בכל מלחמות ישראל, כל זאת על-מנת להעניק קיום נוח ובטוח יותר לדורות הבאים.
במלחמת יום כיפור, כמו בכל מלחמה, היו גיבורים רבים, רובם גיבורים בעל כורחם, גיבורים אלמונים, לא דווקא לוחמים קרביים בהכשרתם, לא לוחמי סיירות או יחידות מובחרות,
חיילים "פשוטים" (עוד לפני עידן אינפלציית חלוקת הדרגות, כאשר עדיין היה כבוד לדרגות טר"ש ורב"ט), חיילים אלו הופקרו לא פעם לבדם בשדה הקרב כאשר חבריהם הלוחמים ביצעו את משימותיהם, חיילים אלו זכו לאחרונה ל"תואר": "תומכי לחימה". חיילים אלו היו ויהיו בחזית הלחימה, ללא הכשרה קרבית מתאימה, חלקם עם פרופיל רפואי נמוך, אך כל זה לא מנע מהם לעזור, לסייע, להילחם ולשרוד בגבורה עלומה.
40 שנה חלפו והפצע לא הגליד, 40 שנה חלפו והכאב לא התעמעם, לא מרפה, לעיתים מתעצם ולעיתים ממתין לשעה הכי פחות נוחה או צפויה, ככה סתם באמצע החיים. אז, בהפתעה אכזרית, הוא מכה בעוצמה כפולה, בדיוק כפי שעשו אויבנו לפני 40 שנה.
אצל רובם הזיכרונות אינם מרפים, לא נותנים מנוח. התמונות עדיין רצות בראש כאילו זה קרה אמש. האוזניים כרויות בציפייה דרוכה לרעשים חריגים, הריחות עדיין באוויר, אפילו כאשר השכן חוגג במסיבת בר בי קיו (על האש) וניחוח הבשר הצלוי מתפשט, יש כאלה שאצלם לפתע החושים מתחדדים, הם חייבים לבדוק, להריח ולוודא, אולי שוב עולה באש אויב או אוהב. הקולות, הרעשים, הכול מתערבב ביחד, קולות מלחמה שנשכחה אי שם מופרעים ע"י שקט פסטורלי בטבע. קולות צהלת הילדים ברקע מתערבבים עם זכר זעקות הפצועים, פצועים שהופקרו אז בשדה הקרב בלית ברירה, ואלה ששרדו ומופקרים כיום במסדרונות אגף שיקום נכים, הפעם בחוסר אחריות ראוי לשמצה.
"למה אתה נכנס לזה?" שואלת אותי זוגתי בנימת דאגה ותוכחה כאשר ראתה שאני שוב כותב על מלחמת יום כיפור, "את לא מבינה שאני לא ניכנס לזה, זה נמצא בתוכי כבר עשרות שנים ומדי פעם מזכיר לי שאי-אפשר לשכוח!" אני משיב בכעס. גם היא אינה מבינה שעבורי כמו רבים כמותי, מלחמת יום כיפור עוד לא הסתיימה ולא תסתיים עד יומנו האחרון.
שוב זה טופח לי בפרצוף: אין סיכוי, היא, כמו גם אחרים, לעולם לא יבינו, הם לא מסוגלים להבין ולא משנה כמה אהבה, או מה שהם חושבים "הבנה", יהיו בליבם.
אכן, מי שלא היה שם, לא חווה ולא הרגיש, לא יבין זאת לעולם!
אלה שחוו, מרגישים עד היום, חלקם מנסים להתעלם, אחרים מתגברים, יש כאלה ששוכחים או מנסים לשכוח, ויש את אלה שמדחיקים, אבל אצל כולם, ללא יוצא מהכלל, החוויה/הטראומה מקננת כמו קן צרעות ותמשיך לקנן. יום אחד, באמצע החיים, כאשר הכול ניראה בסדר, מתחילים להבין שבעצם שום דבר לא היה ולא יהיה בסדר. כמו לבה רותחת המתפרצת מהר געש, כך גם הטראומה, מתפרצת ואוכלת כל חלקה טובה, שורפת ומשמידה, משאירה אחריה שדה חרוך שאינו מותיר סיכוי לשיקום או לתקווה.
חוויה טראומטית זו מתעצמת ומתחדדת כאשר חיילים אלו, בדחילו ורחימו מנסים להיעזר ברשויות, אך אלו שהופקדו על הטיפול בפגועים ובפצועים שחזרו מהמלחמות, לא מבינים, מזלזלים, מתנכרים ולעיתים גם מתעללים.
כך, הקלישאה: "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת", מתממשת בשיא אכזריותה. נכון, יש גם אנשים טובים, אפילו טובים מאד במערכת השיקום, אבל לצערי עדיין נוכחותם אינה מספקת ואינה מאזנת את הפחות טובים.
