בעוד מספר ימים יחול יום השנה ה-40 למלחמת יום כיפור. צפירת האזעקה שנשמעה בכל רחבי הארץ ביום כיפור, 6.6.73, נחתה כהפתעה מוחלטת על אלה מתושבי מדינת ישראל שהתפללו, עטופי טליתות, בבתי הכנסת, וגם על אלה החילוניים, שעשו בבתיהם.
ישראל התאוששה במהירות מן ההפתעה. המלחמה הסתיימה. כעבור 18 יום בלבד, ב-24.10.73. כבר לאחר יומיים ראשונים של קרבות קשים וגילויי גבורה רבים בצפון, ושמונה ימים דומים בדרום, נטה מהלך המלחמה לטובת ישראל. משהושלמה התייצבות אנשי המילואים בחזיתות, התהפך גלגל המלחמה. עד ה-10.10.73 ארבעה ימים בלבד ממועד פריצתה, מצאו הסורים את עצמם מחוץ לרמת הגולן, כשצה"ל מצוי 40 ק"מ מבירת סוריה.
גם בחזית המצרית היו הישגים חשובים. כבר ב-14.10.13, שמונה ימים בלבד לאחר פרוץ הקרבות, בלם צה"ל לחלוטין מתקפה מצרית, לכל אורך התעלה. ב-17 באוקטובר צלח צה"ל את התעלה. ותוך יומיים השתלט על צידה המערבי. הארמיה השלישית של המצרים כותרה כליל. שאלת כניעתה הייתה עניין של ימים ספורים בלבד. בהמשך הלחימה, כשברית המועצות מאיימת על ארה"ב (וישראל), בהתערבות ובהפעלת נשק גרעיני, הגיע צה"ל למרחק של 101 ק"מ מקהיר. בתוואי זה התייצב הקו, והופסקה הלחימה. ב-11.11.73 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.
צה"ל הוכיח שוב כי הוא צבא מצוין. בתנאי פתיחה קשים מאוד הוא השלים באופן מהיר את התארגנותו. גיוס המילואים היה טוב ומיידי, והצבא היה שוב לכוח יעיל ומנצח.
אווירת נכאים אלא שלא חלפו ימים רבים והניצחון היקר מפז נשלל ממנו.
אכן היו גם טעויות ולא נמנה כאן את כולן. הבעיה הראשונה והמרכזית היא ברמה האסטרטגית: דלילותו של כוח האדם המצוי בשירות חובה בצה"ל. עובדה זו מסבירה את הנפילה המהירה של המוצבים לאורך התעלה ואת החדירה המהירה, בשעות הראשונות של הלחימה, לרמת הגולן. כל אלה, ומשגים רבים שלא כאן המקום להזכירם, אינם יכולים להעיב על הניצחון הגדול שהושג בשתי החזיתות בו זמנית. צה"ל שהופתע כשהוא עטוף בטלית, סיים מלחמה קשה זו כשהוא מאיים על שתי בירות האויב...
בעוד צה"ל הולך ומנצח, ובגדול, קרה ההפך מכך בעורף. מוראל הציבור והפרט - כשל. השתררה פאניקה מיותרת ומוגזמת. אווירת נכאים, שלובתה על-ידי התקשורת. הדיבור על המחדל, תיאורי הקרבות הקשים והבלתי פוסקים של תחילת הלחימה, הלוויות והבכי שצולמו שוב ושוב, כל אלה נישאו באוויר השכם והערב. גם כאשר התברר גודל נצחונו של צה"ל, המעיטה התקשורת לעסוק בפן הזה והרבתה בתיאורים, גם אישיים, על הקרבנות, על המשפחות השכולות, על האווירה הקשה בקרב שרי הממשלה (שהייתה אכן קשה, אולם הצגתה החוזרת והנשנית, הייתה מוגזמת באופן קיצוני).
התקשורת מלאה צילומי לוויות ודיווחים על הנופלים (שהיו בגדר אמת קשה ומכאיבה כשלעצמה), ניתן דגש גדול מאוד על ההפתעה, על הכישלון. על השכול. לא נשאלה השאלה היכן האיזון? מדוע אין דיווחים אחרים? למשל כאלה מטכס החתימה על הסכם הפרדת הכוחות ליד קהיר. לא נעשו כתבות על מצבם הקשה של חיילי הארמיה השלישית, שרק ימים ספורים הפרידו בין כניעתם ושובם למצרים בידיים מורמות.
המנצחת האמיתית ב-18 בנובמבר נענתה הממשלה ללחץ הציבורי והקימה את "ועדת אגרנט" - ועדת חקירה זו החטיאה את מטרתה משום שהיא פטרה את הדרג המדיני מאחריות ל"מחדל". כך נפל עיקר נטל הסנגוריה על מהלכי המלחמה, על צה"ל. אלא שגם הפוליטיקאים לא הצליחו להיחלץ מהביקורת, ובעקבות הסערה הציבורית התפטרה
גולדה מאיר מראשות הממשלה באפריל 1974.
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון ברור של צה"ל. אלא שהתקשורת הצליחה לשלול ממנו את הניצחון. הצבא הצליח להתגבר על תקיפה בשתי חזיתות, לסיים את הלחימה כאשר הוא בעמדה עודפת באופן ברור על מצרים וסוריה. אולם הוא כשל ב"לחימה" מול התקשורת. גם היום רווחת בציבור התודעה כאילו ישראל נוצחה במלחמת יום כיפור.
