מילים, מילים, מילים

נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. הרטוריקה של רוחאני נבלמה. כלי התקשורת מציפים את סדר היום העולמי בדיווחים ופרשנויות מלומדות לגבי מגמת הנאומים, מאזן היתרונות והחסרונות שבכל אמירה, והמטעמים אנינים למדי. השאלה היא, ומה אחרי כל הנאומים, הצילומים, הפרשנויות והניתוחים של אנליסטים חדי מוח? המציאות תישאר כמות שהיא.

נתניהו ואובמה, ובעצם כל העולם המערבי, חלוקים לחלוטין לגבי הצעדים שיש לנקוט נגד אירן. נתניהו מאמין שאת הגרעין האירני יש לעצור באמצעות כוח צבאי. האלטרנטיבות שהוא מעלה, ובמיוחד פירוק מוחלט של הכורים באירן, הן גלולה מרה שהוא מוכן לבלוע למען ייחשב כמי שמוכן לתת הזדמנות לדיפלומטיה. ברור לכול שנתניהו איננו מאמין כלל במהלך הדיפלומטי. זו הסיבה לנאום הלוחמני, האפוקליפטי שלו באו"ם. מנגד, אובמה והעולם המערבי, ולא רק, עומדים על כך שלפני כל פעולה צבאית, יש למצות את המהלך דיפלומטי.

הדחיקה של נתניהו לכיוון מהלך צבאי משותף, בשלב זה, לא ייצא לפועל, גם אם הוא ינאם נאומים רבים נוספים. ארה"ב לא תצא למלחמה באירן, אם בכלל, עד שהממשל לא ישתכנע שהדיפלומטיה מוצתה. מי שרוצה להשלות את עצמו שנאום כזה או אחר יביא את אובמה למצב שבו יורה על מתקפת פתע באירן, טועה ומטעה.

מחכים למעשים

אובמה לא יתפתה לשום מהלך מלחמתי כי זו אמונתו שעיקרה פתרון סכסוכים באמצעות דיפלומטיה. עם כל הכבוד לנתניהו, בלתי סביר שנאומו המצוין יזיז את אובמה מעמדתו הנוכחית. האמריקנים אומרים זאת בריש גלי, אינם מסתירים את מדיניותם, והם גלויים לחלוטין כלפי ישראל. זכותו המלאה של נתניהו להיות המתריע בשער, הפסימיסט האולטימטיבי, כי על כף המאזניים מונח ביטחון אזרחי ישראל. אין צל של ספק שכל הפלפולים של רוחאני לגבי שלום עולמי, כולל השלמה עם קיומה של ישראל, אלה דברים בטלים ובלתי חשובים. המעשים הם שיקבעו, ואם רוחאני לא יעשה צעד דרמטי שיוכיח את רצינות כוונותיו, אין למילותיו כל משמעות. נתניהו צודק כאשר הוא רואה ברוחאני תועמלן שלום כלפי חוץ ושרלטן פוליטי ממדרגה ראשונה. בארה"ב ובמדינות אירופה המנהיגים אינם משוכנעים עד כדי כך בתכונותיו השליליות של מנהיג אירן, גם אם הם טועים טעות מרה.

מאז ומתמיד העולם היה ציני, ומבחינה זו, אין שינוי כיום. קטונתי לייעץ לנתניהו וממשל ישראל. אומר רק זאת: מי שמצפה שיחול שינוי מהותי באירן או בסוריה או בכל מדינה דיקטטורית אחרת כל עוד השלטון הנוכחי חי וקיים, הוזה בהיות מתוקות. הבעיה אינה בנשק הגרעיני שיהיה או לא יהיה לאירן. לא הטכנולוגיה עומדת כאן במרכז, לא הידע שנצבר כדי לעבור משלב התוכניות לשלב הפיתוח, אלא מי עומד בראש השלטון. מועדון המדינות בעלות יכולות צבאיות גרעיניות מתנהל לפי קודים מאוד ברורים. מאז 1945 לא נעשה שימוש בנשק גרעיני על-ידי אף מדינה שהצליחה לפתח נשק מסוג זה. מציאות זו היא תולדה של ריסון מאוד דרסטי של מעצמות הגרעין. יחד עם זאת, אין וודאות מוחלטת שריסון זה יימשך לנצח. פקיסטן הגרעינית היא בעיה שיש להתייחס אליה ברצינות גמורה. הפנטיות הדתית, אי-היציבות הפוליטית והימצאות קבוצות טרור רבות ומגוונות, כל אלה חייבם להדאיג.

אירן היא סיפור שונה. השלטון האירני הפונדמנטליסטי-דתי-קיצוני, מונע על יד דחפים משיחיים, שנאה יוקדת לכול מה שמזוהה עם התרבות המערבית ורצון להחריב עולם חדש זה. ישראל בהחלט על הכוונת. המסקנה היא, שללא החלפתו של שלטון האייתולות, ללא שינוי המפה הפוליטית, אין סיכויים גדולים להוריד את המתח הקיים כיום במערב מהתחמשות גרעינית של אירן. דווקא המשך הסנקציות ואפילו החרפתן באופן משמעותי, מסוגלים להביא לקריסת שלטון האייתולות. ככל שאירן האייתולות תקרוס כלכלית, כך יש סיכוי לפתור את בעיית הגרעין הצבאי. כל הפתרונות האחרים לא יורידו את הגרעין הצבאי האירני מעל סדר היום.