קהל נכבד, משפחות יקרות, חברות וחברים,
אני מודה לכם על הזכות שניתנה לי לעמוד בפניכם במעמד היסטורי וחגיגי זה ולשתף אתכם במעט הרהורים.
אני בטוח כי בכל אחד מאיתנו כאן צרובים זיכרונות חדים מאותם ימים קשים, אצלי צרובה השעה 14:00 של ה-6 באוקטובר שבה הייתי שומר נ"מ גדודי.
לאחר שובינו מהבית ביום ראשון שלאחר ראש השנה, הוכנס הגדוד לכוננות העליונה ביותר שניתן להעלות על הדעת, הטנקים פוזרו במשטח, שמירת נ"מ, שינה בסרבלים ונעליים וכוננות של 30 שניות בטנקים במשך כל השבוע.
נשאלת השאלה כמובן, מדוע לנו החיילים פשוטים בגדוד 46, היה ברור באמצעות התדריכים שקיבלנו ממפקדינו באותו השבוע כי פנינו למלחמה, בעוד שכידוע בממשלה ובמטכ"ל נמשך הויכוח בנושא זה עד לדקה ה-90, כשהקונספציה השגויה וההערכות על סבירות נמוכה שלטו בכיפה.
לנו בגדוד 46, היה ברור באותו שבוע בניגוד, אפילו, לחלק מהיחידות בקו התעלה, כי מדובר במלחמה. אצלנו בגדוד לא לקחו שום צ'אנסים ולא שגו באשליות. לא אשכח את דברי מפקדי הנערץ עלי עירא עפרון שאמר לי במהלך השבוע - שלא מוצא חן בעיניו שהערבים החליטו לקצר את הזמן בין המלחמות במחצית כלומר, אם בין מבצע סיני לששת הימים חלפו 11 שנים אזי כאן התקופה התקצרה לכמחצית - שש שנים וארבעה חודשים.
לקראת השעה שתיים בצהריים נקרא הגדוד לקבוצת פקודות לקראת מה שנקרא אז יום קרב שאמור היה להתחיל בשעה שש אחה"צ, באולם ההרצאות הגדודי מרחק מאות מטרים מהטנקים.
באותה עת הועמדו הטנקים בשורה לראשונה מזה שבוע והמקלעים פורקו על הצריח לבדיקת תיאומים של נשק החטיבה, ועבדכם הנאמן נותר על הטנק שלו, שומר הנ"מ היחיד בכל הגדוד. במרחק של כ-500 מ' לימיני עמדו כ-70 טנקים של חטיבה 204. אנשי הקורסים הצהליים מחטיבה 460 ירדו יום קודם וצוותו עליהם כשהם עסוקים בתוך הימ"ח הצפוף בחימוש ובזיווד.
באותה נקודה בביר-תמדה היו באותה עת יותר מ-100 טנקים - למעלה משליש הטנקים שהיו באותה עת בסיני.
בשעה שתיים בצהריים הופיעו לפתע שני מטוסי סוחוי וביצעו מספר יעפי הפצצה על מטוסי הדמה שהיו בשדה התעופה של ביר-תמדה, מרחק של מס' מאות מטרים מהטנקים. כל הגדוד פתח בריצה בהולה לכיוון הטנקים, והתמונה הזו מלווה אותי כל חיי, והיא משקפת את מלוא השבר והתנאים הקשים בהם נפתחה מלחמת יום כיפור.
אחד המטוסים ביצע מעין חצי יעף לעברינו כאילו התבונן על ריכוז הטנקים העצום מתחתיו. יריתי מספר צרורות לעברו בעוד חיילי הגדוד רצים לעבר הטנקים. באותו רגע, על-אף שהייתי חייל צעיר שמלאו לו 19 בדיוק ביום השישי באוקטובר, היה ברור כי הפצצה בביר-תמדה פירושה מלחמה.
למרבה המזל בחרו המטוסים המצריים לדבוק במשימתם בשדה התעופה ולא הפציצו את ריכוז הטנקים האדיר אשר רבץ מתחתם בצפיפות הנוראית שכן אם היו פוגעים בשליש מכמות הטנקים שהיו בסיני באותה עת ייתכן שהיו משפיעים באופן מהותי על תוצאת המלחמה.
עברנו מלחמה קשה ביותר שעל-אף נתוני הפתיחה הקשים הסתיימה בנצחון צבאי מזהיר שאין מה להתבייש בו - בזכות גבורתם של הנופלים והלוחמים הצלחנו להגן על המדינה, ומקץ 40 שנה אנו חייבים את שגשוגה והצלחתה של המדינה הזו לאלו שהקריבו את היקר מכל.
נשאלת כמובן השאלה בפרספקטיבה של 40 שנה, איזה לקח אישי וגם לאומי ניתן להסיק מהאירועים הקשים? זוהי כמובן שאלה אישית אך גם אידיאולוגית. המעט שארשה לעצמי לומר מבלי להיכנס לעניינים פוליטיים הינו:
- מאז הריצה הבהולה תחת המטוסים המצריים של חיילי הגדוד התגבשה אצלי ההשקפה שאין לסגוד ולנהות באופן עיוור אחרי שום ממסד וכי אין לקבל באופן אוטומטי כתורה מסיני כל קונספציה או מוסכמה ואדם נבון חייב לבחון באופן עצמאי וביקורתי את העובדות והנתונים מבלי ללכת שבי אחרי מקובלות ומוסכמות. דברים אלו יפים בכל המישורים הפוליטי, הצבאי, המקצועי ולגבי דידי גם המשפטי. כל ממסד באשר הוא יש לקחת בערבון מוגבל, בכל הכבוד.
- "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", יחד עם זאת, עם קטן הנלחם על קיומו ונתון בסכנות מתמידות צריך תמיד לשאוף לנהל מו"מ מדיני עד כמה שניתן עם אויביו.
- כאשר אנו מסתכלים על מדינת ישראל המשגשגת והפורחת בסביבה העוינת, ה"וילה בג'ונגל" כמו שקרא לה אהוד ברק, אנו חייבים להסתכל על חצי הכוס המלאה. כפי שאמר אריאל שרון לא אחת, על-אף הביקורת ועל-אף הפגמים השונים שיש לתקן, עלינו להעריך את ההישגים המדהימים אליהם הגיעה המדינה ולדעת כי בזכות גבורתם של הנופלים, ייסורי הפצועים ונחישות הלוחמים איש לא יצליח לעקור אותנו מכאן וכי מדינת ישראל תמשיך להתקיים חרף מזימות אויבינו.
לסיום, אומר רק כי השלום הנכסף עדיין לא בהישג יד. האיסלאם הפונדמנטליסטי בתנופה ולעולם אין צ'רציל וגם לא רוזוולט. אך לנו יש את עצמנו. "נצח ישראל לא ישקר".
על-אף המהומה המתחוללת סביבנו אני מאחל לכולנו שנזכה בימי חלדנו להשיג את השלום המיוחל ולא נדע עוד מלחמה.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
