אולמרט מפעם לפעם מופיע אולמרט (באדיבותו הרבה, כמובן) בפורום כזה או בכנס אחר, ובעזות מצח שמפתיעה את המאזין לו בכל פעם מחדש, מטיף מוסר לכל מי שאינו אולמרט במערכת הפוליטית הישראלית. האיש, שהוא חשוד סדרתי ומחזיק בשיא ישראלי כראש
ממשלה בעל רקורד כזה, הוא חסר בושה פתולוגי. במקום לעסוק במאמץ האדיר הדרוש בכדי לשכנע את הציבור שהוא רק חשוד סדרתי ולא עבריין סדרתי, וכי יש מה לשמוע ממנו, ויש גם על מי לסמוך, הוא משתלח בכל מה שזז ובראש וראשונה בממשלה הנבחרת ובמי שעומד בראשה
בדמוקרטיה, מתיחת ביקורת היא זכות אבל איננה חובה. מה שכן חובה, לפחות מבחינה אתית, הוא שהביקורת תהיה מנומקת ונסמכת על עובדות, ושמותח הביקורת יהיה בעל רקורד המעיד עליו שהוא מבין בנושא שעליו הוא מדבר. אצל אולמרט מבחנים אלה אינם בנמצא. קיימת הדעה האישית שלו והשחצנות המתנשאת שבה הוא מציג אותה בפומבי ודי לו בכך.
אולי הוא מסתפק בכך. אני סבור שרבים מאוד בציבור הישראלי, במיוחד אלה שאינם "שונאי ביבי סדרתיים", אינם מסתפקים בכך. אולמרט עדיין לא קנה לעצמו זכות להיות "מטיף בשער", לא על-פי השגיו כראש ממשלה ולא על-פי רמת האמינות שהוא משדר כאיש ציבור.
משרד ראש הממשלה בתקופה האחרונה מנשבת רוח רעננה ממשרד ראש הממשלה. אנו עדים למשרד שיש בו אנשים חיים, משרד ששומע ומשרד - וזה החשוב לא פחות - שגם משמיע. ואכן, הגיעה השעה להשמיע.
במשך זמן ממושך מדי הבליגה ישראל על ביקורות מרושעות, שקריות ובלתי מאוזנות מצד אויבים ויריבים, אבל גם מצד ידידים, שלימים מתעוררת שאלה אם הם אכן ידידים ועד כמה הם ידידים. יותר מדי זמן נהגו ממשלות ישראל להרכין ראש בפני ביקורת של הקהילה האירופית, ולמלמל דברים חסרי פשר או חסרי שחר, וכך נהגה גם מול ביקורת אמריקנית בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת, במיוחד בתקופת ממשל אובמה. כאן הרשו לעצמם "יהודי חצר" המתהדרים כידידי ישראל להשתלח במדינה ובממשלה הנבחרת שלה, עיתונאי-חצר אמריקנים כפרידמן ואחרים וגורמי ממשל כאלה ואחרים, משל מתנהל כאן דו-שיח בין וסל לבין הפאודל הרודה בו; בחזקת שלי-שלי, וגם שלך - שלי. הדברים עברו לאחרונה כל גבול. דבר ה"גאונות האמריקנית" הוא דברי אלוהים חיים, וישראל רק מקימה "רעש רקע" חסר תכלית - האומנם?! אצל "האמריקני המכוער" יש בני ברית כאשר הם משרתים את צרכיו, כאשר הם מגינים על אינטרסים חיוניים שלהם - כן, על-פי הבנתם, הם נעשים מטרד.
טוב ונכון עושים ראש הממשלה ועוזריו שהתחילו להגיב בקול רם ובפומבי על התבטאויות שליליות של הממשל, משום שהשארת השטח פרוץ וחשוף להבעת דעות ועמדות של צד אחד בלבד, עשויה להתפרש הן כ"הודאה באשמה" והן כחולשה מדינית ומנהיגותית בלתי נסבלת, ושני הדברים מאוד אינם בריאים.
אם ישראל היא בת-ברית, גם אם קטנה וחלשה בהרבה מארה"ב, יש לנהוג בה כבת ברית. מול בת ברית אין מנהלים מו"מ עם אויבתה הגדולה ביותר תוך ניסיון להסתיר זאת ממנה מכל וכול ולהעמידה בפני עובדות מוגמרות - זהו מעשה נבלה. ואם ישראל אינה בת-ברית, או כך לפחות סבור ממשל אובמה, הגיע הזמן לא להקל עליו בכך. צריך להסיר את המסווה מהעמדת הפנים משום שיתכן שהדברים גם אינם לרוחו של העם האמריקני, והוא אינו בקיא תמיד בניואנסים המתחכמים של התנהלות דיפלומטית. וגם משום שלהעמדת פנים - בניגוד לדעתם של כמה מחכמי הדור שלנו - אין שום ערך של ממש.
הבלגה במערכת יחסים קרובה מושתת על אמון - כל צד במערכת מכבד את צרכיו המיוחדים של הצד האחר, מכבד בפועל לא במלל סרק, מה שמנהל כיום ממשל אובמה אינו מערכת המושתתת על יחסי אמון.
לא הציבור בישראל ולא פוליטיקאים במדינות אחרות הם טיפשים גמורים שאינם מבינים מה שמראים להם בריש גלי בפועל. שיפוט האירועים נסמך בעיקר על מעשים ומחדלים ולא על "מס שפתיים" וקרבה מדומיינת. ואם עלינו לבחור בין ה"יס-מניות" - אמירת ההן הכרונית, והפילו-אמריקנית וחסרת עמוד השדרה - של אולמרט ושותפיו לדעה מול ארה"ב, לבין העמידה של נתניהו על אינטרסים ישראלים חיוניים, אני תומך בנתניהו.
לאן הולך לפיד?
ככל שחולף זמן מאז הבחירות האחרונות ולפיד ממשיך לתפקד כשר אוצר בממשלת נתניהו, וכראש "יש עתיד", הולכות ומתבהרות כמה וכמה עובדות:
א. לפיד אינו "ילד פלא" - הוא עושה שגיאות, הרבה ובהחלט לא סימפטיות.
ב. לפיד אינו בשורה חדשה - הוא תמהיל מעט שונה מבחינת דגשיו והרכב ה"חומרים" שלו מקדימה, ה"תנועה" והפלג המרכזי של ה"עבודה", אבל בסה"כ יש בו בשורה מינורית לחלוטין מבחינת תכנים ואין בו שום בשורה מבחינת המעשים.
המעמד הבינוני עדיין סובל והאור עדיין אינו נראה בקצה המנהרה. אבו מאזן הוא לדידו עדיין פרטנר אמין. היוקר במדינת ישראל הולך ותופח ושכר השכירים הולך ונשחק. הממשל עדיין בלתי יעיל ביורוקרטי להחריד, יקר, בלתי-משיל מוטה משפטיזם עד זרא והחרדים והערבים עדיין לא משרתים ועדיין לא נושאים בשום נטל ממשי, וכרגע גם אין שום אופק ראלי לשינוי המצב הבסיסי. הכלכלה של לפיד היא עדיין הכלכלה של ביבי והתרבות הפוליטית שלו היא התרבות של אולמרט.
ג. לפיד כנראה הולך לאן-שהוא, אבל מצליח להסתיר היטב את הכיוון והמטרה. לפיד הוא חבר ממשלה וקבינט, אבל גם אופוזיציה לראש הממשלה שנמצא במאבק אדיר מול תבוסתנות המערב נוכח פני אירן. לפיד הוא "חבר-כבוד" בלובי האמריקני-ישראלי של ישראלים שמכבדים את נשיא ארה"ב יותר משהם מכבדים את ראש ממשלת ישראל; ורואים את משימתם הראשונה בהחלפת נתניהו ה"סרבן" ב"עבד נרצע" שיהיה נוח לארה"ב. זו גם הדוגמה החינוכית שאופוזיציה לראש הממשלה בעת מאבק חשוב ביותר משדרת לנוער הישראלי, שאת משרד החינוך שלו מנהל חברו הקרוב למפלגה של לפיד...
ד. לפיד הוא בעצם more of the same של כל מה שהיה שלילי טיפוסי למרכז-שמאל הישראלי בטרם הגיע הוא לזירה הציבורית הפוליטית - חבל.
ולאן הולך בוז'י הרצוג?... כנראה, ואבו מאזן
גם במפלגת העבודה מתרחשים שינויים בתחום הדיבור וההצהרות, אולם אלה נעים בכיוון הפוך לזה שבו נעה הממשלה. יו"ר המפלגה החדש אינו מבזבז זמן ותוך ימים ספורים מאז נבחר הבהיר בדיבור ובמעשה מהו סדר העדיפויות שלו. ביהדות - פיקוח נפש, דוחה שבת; אצל הרצוג - אבו מאזן דוחה מדינת ישראל. בכדי למקם עצמו בראש הפירמידה של הזויי השמאל, הוא רואה צורך חיוני לנסוע כדבר ראשון בתפקידו החדש למפגש עם הסרבן הסדרתי ברמאללה.
ואם כך, ניתן לשער שהמהלך השני בחשיבותו יהיה לעזוב הכל כאן ולנסוע לארה"ב. שם יוכל להפגש עם כמה גורמים אנטי-ישראלים, לשחרר מספר הצהרות "בונות אמון" עם חוגי השמאל של יהודי החצר שליד ממשל אובמה, להפגש עם קרי ולשמוע את תלונותיו על ביבי ואולי אפילו לזכות בקפיצה קלה של אובמה - "לא מתוכננת כמובן" למשרדו של קרי ללחיצת יד של בן הברית החד שלו במערך הישראלי האנטי - ביביסטי, ואפילו לחזור בסערת הביקור על כמה מן השטויות שהשמיע לאחרונה אולמרט. אין ספק, תוכנית עמוסה. אבל מה הקשר בינה לבין בעיות האמת של הציבור בישראל?! - ובכן, זה היה חשוב לפני שנבחר, עכשיו יהיה לו סדר יום שבו אבו מאזן ואובמה יעמדו לפני הציבור הישראלי, משום שזו דרכה שלמפלגת העבודה כבר שנות דור.
נראה בעליל שמפלגת העבודה ויתרה שוב ואולי באופן סופי על מעמדה ה"פועלי" והיא חוזרת ופועלת שוב במסגרת המסע האובססיבי שהנחיל לה רבין ומגבה אותו פרס למכירת סוף העונה של ארץ ישראל, בתקוה שהדבר יקדם אותה פוליטית. קל לנתניהו לברמן ובנט לטרפד מהלך כזה, ומרגע שיטלו לידם את הנושאים הכלכליים-חברתיים ויבצעו בהם מספר מהלכים משמעותיים, תדחק מפלגת העבודה לשוליים, והרצוג יגיע ללא דיחוי למעמדה של יחימוביץ' במפלגה - עוד "תקווה גדולה" שהכזיבה.
בוז'י אינו מנהיג, אינו כוח מניע מספיק חזק במציאות הישראלית, אינו חביב ההמונים ואינו איש בשורות. כל מה שהוא אומר הן משנות לעוסות של מי שקדמו לו בעבודה, או במפלגות החולפות תדיר במרכז הפוליטי הישראלי. יש לו זמן קצר מאוד להתעשת ולנסות דרך שונה. יחימוביץ' ניסתה זאת בתחילת דרכה כיו"ר העבודה, אך במשך נבלנה מהצל של עצמה, ומרגע שחזרה בה, חרצה את גורלה הפוליטי. בוז'י, בינתיים, אפילו לא ניסה. הוא נחת ישר מהקלפיות אל הכסא הנוח של דז'ה-וו, כשהוא מספק לאבי הכסאות שבמפלגת העבודה של תשקיף מרשים אבל דימיוני של סיכוי או-טו-טו לחזור לשולחן הממשלה. ולאחר שאלה ישבו בממשלה, אפילו
אהוד ברק לא יוציא אותם ממנה.
נתניהו נותר עדיין ללא איום פוליטי ממשי, על-פי שהממשל האמריקני ועושי-דברו הישראלים ינסו להיות יותר פעילים בנסיונות להדיחו משהיו עד כה. משחקי הכסאות המוסיקליים בפוליטיקה הישראלית הם כמשחקי הכסאות בגן הילדים - הילדים זזים, אבל הגננת נשארת הגננת. רק שגיאות גסות של נתניהו יסכנו אותם באמת, לא כישוריהם ויכולותיהם של יריביו הפוליטיים שאינם בנמצא. גם בכך המציאות הישראלית יציבה למדי - החלפת ראש ממשלה היא פונקציה של כשלונותיו הוא... ולא של הקרנת יכולותיהם של יריביו.
