מכתב אמיתי מפליט ערבי, אשר חי ברצועת עזה, אל ידידו היהודי בראשון לציון, הובא והוקרא לחברי הכנסת, בכ"ה באייר תשמ"ט (30.5.1989). את השירות הזה לחברי הכנסת עשה
רחבעם זאבי ז"ל הי"ד.
במכתב זה חושף הפליט הערבי מעזה, כי בחודשים הראשונים של האינתיפאדה, היה רוב הציבור הערבי נגדה, מחשש שזה יהווה עילה ליהודים לפעול נגד הערבים. הציבור הערבי חשש כי צה"ל יגיב ביד קשה והמחיר יהיה יקר מאוד. אבל במציאות היהודים נרדמו, והערבים פעלו, היהודים התנערו מתרדמתם מאוחר, אבל עדיין לא מאוחר מידיי.
הערבי מתאר שהערבים הזקנים מתייחסים לאינתיפאדה ברגשות מעורבים: מצד אחד, נקמה ביהודים וכבוד לערבים. אך מצד שני, חשש ממהלך ישראלי, שיהיה מכאיב וקשה יותר לערבים משואת 1948 ומתבוסת 1967. יש בקרב הערבים הזקנים, כאלה המאמינים, כי מדינת ישראל מאפשרת את האינתיפאדה, ונותנת לה להסלים, כדי שתהיה לה סיבה מספיק טובה לסלק את הערבים מחוץ לשטחים הנתונים לשליטתה.
אותו פליט ערבי, כותב כי ישראל עדיין אינה רוצה לחסל את האינתיפאדה. אם הייתה רוצה בכך, הוא משוכנע, היא הייתה יכולה לחסל את האינתיפאדה בתוך שבועיים. וכך מספר העזתי, כי בקרב הערבים עדיין קיימת מרות של האב, וגם של הבן הבכור, על כל בני המשפחה, ובמיוחד על הילדים. הילדים הערבים חייבים לנהוג בדיוק לפי רצון האב, ואצל הערבים זה אפשרי שישברו יד או רגל של בן משפחה שאינו מתנהג כראוי.
לכן, מציע הכותב הערבי, שאם ברצוננו לחסל את האינתיפאדה, שניקח את הילד שזורק אבן ונעלה אותו ביחד עם כל בני משפחתו על רכב או משאית, ונפנה אותם לדרום לבנון או ליד הגשר ביריחו. כשנעשה זאת- כך העזתי - ניווכח כיצד כל ההורים הערבים יקבלו על עצמם את האחריות בטיפול בילדיהם, ואז יפסיקו לזרוק אבנים ויתחילו לזרוק סוכריות על החיילים שלנו.
ממשיך הערבי העזתי וכותב, כי כשהערבים רואים את החדשות בטלוויזיה ושומעים אותם ברדיו, יש ביניהם גם כאלה שקוראים את העיתונים בשפה העברית, ומה שהם רואים, שומעים וקוראים מחזק אותם ואת האינתיפאדה. הוא כותב, כי רבים מחברי הכנסת ונכבדים היהודים תומכים בערבים ומצדיקים אותם. אותם חברי כנסת מבינים את הערבים ותומכים בהם. הילדים הערבים, על-פי אותו כותב מעזה, שומעים ברדיו ובטלוויזיה את כל מה שנאסר על החיילים לעשות, ואז הילדים הערבים מתחזקים ואינם פוחדים עוד מהצבא וגם לא מהמשטרה.
אבל, מודה הערבי העזתי, הערבים פוחדים מהיהודים הדתיים. לפי דבריו, שלושה דתיים מפחידים את הערבים יותר מגדוד שלם של הצבא.
הכותב הערבי העזתי, משוכנע לחלוטין שמנהיגי האינתיפאדה הם אלה שתמיד ייבחרו כמנהיגי הערבים. זה לא טוב לערבים, כך העזתי, כי הנבחרים האלה יעשו צרות, והערבים ישלמו. וכך הוא ממשיך וכותב, כי שלום עם יהודים יושג רק אם היהודים יחזירו לכל הפליטים הערבים את אדמותיהם ובתיהם, ואם היהודים יתירו לכל הפליטים המפוזרים בארצות ערב לחזור, ואם היהודים יסכימו לסגת לגבולות של לפני 1967. ירושלים, על-פי העזתי, שייכת לערבים, והערבים ירשו ליהודים לבקר במקומות הקדושים ליהודים. לדעתו, על היהודים להפסיק לומר שירושלים שייכת ליהודים.
וחותם אותו ערבי את מכתבו, כשהוא מאלפנו בינה, שאצל המוסלמים בכל העולם חלה הקצנה דתית. יבואו ג'יהאד ומלחמת דת, המתכננים עתיד שחור ליהודים. אפילו כשהערבים לוחמים בינם לבין עצמם הם לא בוחלים בנקיטת אמצעים אכזריים, ובוודאי שזה יהיה כך במלחמה עם היהודים.
