יש יותר שמאלניים מימניים. עובדה

מאז בחירות המהפך של שנת 1977 מקובל לחלק את חברי הכנסת לשני מחנות: מחנה הימין-דתיים ומחנה השמאל-ערבים. למעט חריגים חסרי משמעות, המפלגה הגדולה במחנה שזכה לרוב הייתה זו שהרכיבה את הממשלה. גם מתוך שלוש ההחלטות החשובות ביותר שקיבלה הכנסת מימיה: אישור הסכם רבין-ערפאת, ההחלטה להעביר לידי ערפאת את השליטה ביהודה ושומרון (אוסלו ב'), וההינתקות, השתיים האחרונות נשענו על רוב שהשיגו השמאלנים באמצעות חבירתם לערבים.

מעניין לציין שאפילו הימניים עברו בשתיקה על התדרדרותם של השמאלנים לתהום המוסרית של הסתייעות באחיהם של אויבינו כדי לפעול בניגוד לרצונו של הרוב היהודי. כולנו שמענו על המיצובישי של גולדפרב, אבל על העובדה שלא רק גולדפרב, אלא גם חברי הכנסת הערבים הם שהקנו לרבין את הרוב שאפשר לו להשליט את ערפאת על יהודה ושומרון, לא שמענו אפילו ציוץ של מחאה. גם בבחירות האחרונות המשיכו אנשי השמאל לדבר על "גוש חוסם" או "בלוק חוסם" כשדיברו על סיכוייהם להרכיב ממשלה, והם מעדיפים למחוק מתודעתנו את העובדה שהם מצויים במחנה אחד עם הערבים, ושרק בעזרת שותפיהם אלה הם הצליחו להחריב את בתיהם וחייהם של אלפי המתיישבים ברצועת עזה וצפון השומרון.

ולמרות השתיקה, קיימת תחושה במחנה הימין שרק החיבור בין המיעוט השמאלני לערבים גורם לשוויון בין המחנות, ושבין היהודים יש רוב משמעותי לימניים.

אלא שהדתיים אינם מהווים מקשה אחת, ובעוד שברור שהמפד"ל/הבית היהודי היא מפלגת ימין מובהקת, ש"ס ויהדות התורה אינן מפלגות ימין כלל ועיקר. שיוכן הטבעי של מפלגות אלה למחנה הימין אינו נובע מעמדותיהן המדיניות, אלא מדחיית ערכיהן המסורתיים על-ידי השמאל שאימץ את ערכי תרבות המערב המתירנית, ושגם כשסגד לשמש העמים התייחס לדת כאל אופיום להמונים.

במיוחד עתה, כשבראש ש"ס עומד אריה דרעי, שבעבר חבר לשמאל בניסיון להפיל את ממשלתו של יצחק שמיר, ושעליו אמר אורי אבנרי "הוא יותר שמאלני ממני, אם זה בכלל אפשרי" (הציטוט מהזיכרון), מעניין לבחון את חלוקת המצביעים היהודים בין שלושת המחנות: ימין, שמאל וחרדים.

כדי לברר את גודלם של שלושה מחנות אלה סוכמו תוצאות שלושת מערכות הבחירות האחרונות: 2006, 2009 ו-2013. לכל שלושת המחנות הוספו גם מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה אך קיבלו מספר משמעותי של קולות, דוגמת עוצמה לישראל בימין, הירוקים ועלה ירוק בשמאל, ומפלגותיהם של אמסלם ויצחק לחרדים. מפלגת הגמלאים, שזכתה למספר קולות משמעותי בבחירות 1996, שויכה למחנה השמאל מתוך הנחה שרוב מצביעיה היו צעירים שמאלנים שלא יכלו להחליט לאיזו מפלגה להצביע. מסיכום התוצאות של שלוש מערכות הבחירות הנ"ל מתקבל שבממוצע יש בעם כ-46% שמאלנים, 38% ימניים, ו-16% חרדים.

עם זאת, קיימים הבדלים ניכרים בין שלוש מערכות הבחירות, כשבבחירות 2006, שנערכו אחרי ההינתקות, קיבלו מפלגות השמאל כמעט פי שניים מהקולות שקיבלו מפלגות הימין: 54% מול 29%, ותוצאות אלה הוכיחו בדיעבד שהעם ברובו תמך בהינתקות. לעומת זאת, בבחירות 2009 התהפך הגלגל, ומפלגות הימין קיבלו יותר קולות: 44% מול 41%. בבחירות האחרונות היו התוצאות קרובות מאוד לממוצע: 44% שמאלנים, 38% ימניים, ו-18% חרדים.

המסקנה העיקרית מהעובדות שהוצגו לעיל היא שהתחושה ששלטון הימין נשען על רוב יציב היא תחושה מוטעית לחלוטין. רק התעקשותם של השמאלנים להשתמש בבג"ץ כדי לכפות על רוב העם ערכים הזרים לו ומדיניות המנוגדת לרצונו, ושנאתם לכל מי שאינו סובלני כמותם, הן שגרמו לחיבור הטבעי בין הימין לחרדים. בהחלט ייתכן שאם יתגברו השמאלנים על שנאתם לחרדים, הם יוכלו להקים איתם ממשלה שתשאיר את הימניים באופוזיציה.

אמנם אין כל סיבה לחשוש מכך שהחרדים יתנו למחנה השמאל להגשים את חלומו הגדול, ולהחריב את כל היישובים היהודיים שמעבר לקו הירוק, אך לחבירתו של בנט ללפיד, שריסקה את מחנה הימין-דתיים, עלולות להיות השלכות דומות לאלה שהיו לפרישת התחייה מממשלתו של יצחק שמיר.