במשך שנים ארוכות למדי היו זכויות האדם בארץ הזאת למרמס בידי המדינה, כמו גם בידי גופים ציבוריים ופרטיים למיניהם. במהלכן נאלץ האזרח הקטן, לא אחת, להתייצב למולם בחוסר-אונים משווע ממש. מכונת הביורוקרטיה, המשומנת היטב, הותירה אותו, בסופו של דבר, מותש ומופסד, בלא אפשרות לצאת מן הבוץ.
לזכותה של
שולמית אלוני, האישה הנמרצת שהלכה לעולמה בסוף השבוע, תיזקף עובדת היותה חלוצה ראשונה שחשה לעזרת האדם הדפוק, המרומה והמושפל עד עפר, ומעל לכל היא גם זו שהניחה את היסודות לזכויות האזרח בארץ הזאת.
מים רבים זרמו, מן הסתם, בירקון המעופש מאז שודרה מעל גלי האתר תוכנית הצרכנות המיתולוגית שלה "מחוץ לשעות הקבלה", שבה הועלו לראשונה באוזני הציבור עוולותיהם של גופים ומוסדות, ועד שנמצא להם מזור בדמות חוקים וחוקי-עזר, שאותם יזמה במו-ידיה.
חלוצת המחנה
יותר מכל מישהו אחר הייתה זו שולמית אלוני שהעזה להילחם ללא חת למען זכותו של האזרח הקטן לקבל מן המוסדות את השירותים המגיעים לו, וזאת מבלי שיופקר לחסדיהם ומבלי שלא יימצא מענה לפניותיו החוזרות ונשנות אליהם.
בשנות ה-70 של המאה החולפת, כשהייתי כתב-צרכנות ב
ידיעות אחרונות, נפלה בחלקי ההזדמנות לסייע לשלומית אלוני במלחמת הקודש שלה עבור האזרח. במסגרת מדורה הצרכני בעיתון, בעריכתה של נורית ארד, חשפתי מפעם לפעם עוולות של גופים, בעיקר בתי-עסק, שהתנכלו לצרכניהם, וגם, כמובן, את ה"הפי אנד", שבו נאלצו, בסופו של דבר, לפצות את קורבנותיהם על מחדליהם.
יותר מכל תיזכר אצלי שולמית אלוני כמי שהייתה פה לאזרח, כמי שנאבקה על כבודו וזכויותיו היסודיות והטבעיות, וכמי שהייתה חלוצת המחנה לתיקונם של עוולות למיניהם, שהרעו את אורח-חייו.
