שופט בית משפט השלום בקריות, מרדכי ארגמן, גזר 15 חודשי מאסר בפועל, ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, על גבר אשר הצמיד מגהץ לוהט לירך של אשתו, בעט בבתו, במותניה, והיכה אותה באגרוף בפניה. עוד הוא איים לרצוח את אשתו ואת בתו אם הן יזמינו משטרה [מתוך כתבתה של שולי נאור-זוארץ, ערי המפרץ, 4.02.05].
על האשמות חמורות אלה באו מליצי היושר:
- קצין המבחן המליץ בפני בית המשפט שלא להעניש את הבעל ולאפשר לו להשתקם.
- הסניגור ביקש מבית המשפט לאמץ את המלצת קצין המבחן (להבהיר, קצין המבחן אינו במעמד של סניגור אלא הוא מומחה מטעם המדינה).
- אשתו של הנאשם, הקורבן לאלימותו, התחננה בפני בית המשפט כי יושם דגש על שיקומו ולא על ענישתו, וכי יותר לו לחזור הביתה.
להלן ציטוטים:
הסניגור: "איש לא ייצא נשכר משליחת הנאשם למאסר, גם לא אשתו, שמבקשת להקל בעונשו ולהחזירו לביתם..."
האישה: "כשהוא לא שיכור, הוא בן אדם זהב. אחרי יום הוא כבר הצטער. הוא לא עשה לי בעיות. רק כשהיה שיכור. זה נמשך כמה שנים. בערך שלוש שנים. אני משלמת על הגמילה שלו, כי אני רוצה שהוא יהיה איתי".
הציטוט המשמעותי ביותר ועל כך יורחב במאמר הוא של כבוד השופט ארגמן:
"אכן, עדים אנו לכך שמעשי אלימות בכלל ומעשי אלימות במשפחה בפרט הפכו לתופעה הולכת וגוברת, הגובה קורבנות מעת לעת. התנהגות הנאשם משוללת הרסן מהווה אות אזהרה וכתובת מדאיגה על הקיר, ועל בית המשפט למלא את תפקידו ולומר את דברו על-מנת למגר את התופעה לבל תגבהנה הלהבות. הגענו למצב שבו האש כבר כילתה ללכך את הקירות, ולהבותיה כבר אוחזות בחדרי הבית..."
אכן, בית המשפט בפסיקתו עשה את הדבר הנכון!
כפי ש"חוק חינוך חובה" אינו עניין של ההורים להחליט עליו אם להחילו אם לאו, כך גם לגבי ה"חוק הפלילי": הוא אינו עניין פרטי אלא עניין שהחברָה חייבת לטפל בו בכלים המצויים ברשותה ולטובתה של החברה כולה. אחד מכלים אלה הוא: שיפוט אובייקטיבי ללא שיקולים זרים ונטול פניות. במקרה הזה, דוגמא לשיקול זר הוא ההתחשבות בצורך השיקומי של העבריין בנימוק להקל בעונשו.
לאישה - אין מעמד לבקש הקלה בעונש; אין לה ידע משפטי לקבוע את העונש המגיע עבור עבירה כזו או אחרת, ועוד ברור הוא כי אין היא אובייקטיבית: אולי היא מפחדת ממנו, אולי היא מאוימת ממנו או מבני משפחתו, אולי היא תלויה בו לפרנסה, אולי היא חושבת כי ישפר את דרכו ואת יחסו אליה, אולי היא מאוהבת בו ועוד...
האישה - אינה מופקדת על כך שהבעל אכן יחזור למוטב לאחר שירצה את עונשו, או לאחר שיסיים את שיקומו. המופקדת על כך היא החברה, באמצעות בית המשפט.
במקרה הזה, בית המשפט צדק בכך שלא התחשב בעובדת הסליחה של האישה לבעל האלים. הנושא הכאוב של האלימות במשפחה, אינו נושא פרטי שבינו לבינה! האמירה הידועה: "בין בני זוג לא מתערבים" אינה נחשבת להנחיה חיובית אשר מומלץ לנהוג על פיה, אלא למקח-טעות בפני אלה המבקשות להציל את נפשן ממערכת יחסים רווית אלימות, ולרועץ בפני אלה המבקשים למגר את תופעת האלימות במשפחה. החברה אמורה על-פי חוק להתערב באלימות שבינו לבינה.
לאישה אין מבחינה משפטית מעמד לסלוח! אם היא רוצה לסלוח זה אכן עניין אישי שלה אבל מכיוון שלא היא זו אשר מאשימה את הגבר באלימות נגדה, כך היא אינה זו שיכולה לכפות את הגישה הסלחנית לטיפול בו.
השופט ארגמן פעל כמי שמבין את גודל האחריות החברתית הרובצת לפתחו, ולא רק שהביע את סלידתו ממעשהו של הנאשם והשווה אותו לסימון פרות בברזל מלובן, כפי שהיה נהוג פעם במערב הפרוע, אלא שכתב בשולי פסק הדין:
"במצב קשה זה, כאשר מעשי הבריאה מושחתים באלימות גסה, חסרת מעצורים, שופטי ישראל לא יכולים להמשיך לומר שירה".
אכן, שירה.
________________________
טל רבינוביץ' כתבה את הרומן האוטוביוגראפי: "כלה ונחרצה", בהוצאת ספרית הפועלים - הקיבוץ המאוחד, וכן כתבה ספרי ילדים אחדים.
המאמר פורסם באתר BSH.
לכותבת אתר אישי:
[קישור]
