סיוט (לא בלתי מציאותי) טורד לאחרונה את מחשבותי: מה נעשה אם מחמוד עבאס וסאיב עריקאת יסכימו בקריצת עין מוסלמית להכיר בישראל כ"מדינת היהודים" או כ"מדינה יהודית" - נמסור להם חלקי מולדת בתמורה לנדיבות מופלגת זו שלהם? כי כפי שהדברים נראים, ההכרה היא הדרישה העיקרית שמציבה ישראל לפלשתינים, בעוד שדרישותיהם נסובות על הפסקת הבנייה בהתנחלויות ופינויין, ירושלים וזכות השיבה, שאותן ודאי תדחה ישראל ותצטייר בשל כך כסרבנית.
ולמה שלא יעשו זאת בעצם? הלא באיסלאם מוכר, ידוע ואף מומלץ העיקרון שמותר לשקר ולרמות במו"מ עם האויב ואף לחתום עמו על הסכם שלום כוזב כמו שעשה ערפאת בחתימתו על הסכמי אוסלו. עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכמים שחתם, נשא ערפאת נאום במסגד בעיר יוהנסבורג. ערפאת לא ידע שדרשתו מוקלטת, והדברים נחשפו ופורסמו בזמנו באתר ממר"י. בנאומו הסביר ערפאת בפשטות שהוא נוהג כמו שנהג מוחמד ב"הסכם חודַיְבִּיָה", הסכם שביתת נשק לעשר שנים שכרת מוחמד עם תושבי מכה וכעבור שלוש שנים בלבד הפר אותו. הסכם זה שם בין השאר קץ לברית ההגנה של בני מכה עם שכניהם היהודים ואיפשר למוחמד לתקוף את היהודים בח'ייבר ולטבוח אותם, ואחר כך - לפנות חזרה לכיבוש מכה. היו גם התייחסויות מפורשות של פייסל חוסייני ובכירים פלשתינים אחרים, שהמשילו את אוסלו ל"סוס טרויאני" שנועד להכניס את "המאבק המזויין" לתוככי ארץ ישראל, כפי שאכן קרה.
בתגובתו של העיתונאי שלמה פרנקל למאמרו של ניר רהב "פוטר וצייץ" ("העין השביעית" 15.7.13) - שעסק בהדחתו המיסתורית מתפקידו (אחרי 24 שנים) של עורך העיתון "אלקודס אל-ערבִּי" עבד אלבארי עטוואן שהוא "חובב ציון" ידוע - הזכיר פרנקל בתגובתו ספור מעניין על ערפאת שסיפר אלבארי ברעיון שנתן לתחנת ANB TV ב-16.2.2006:
"'כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, נסעתי לבקר (את ערפאת) בטוניס. זה היה בסביבות יולי, לפני שהוא (ערפאת) הגיע לעזה (ביולי 1994). אמרתי לו: יש בינינו חילוקי דעות. אני לא תומך בהסכם הזה. הוא יזיק לנו, הפלשתינים, יעוות את דמותנו ויעקור אותנו משורשינו הערבים. ההסכם הזה לא יתן לנו את מבוקשנו בגלל שהישראלים האלה רמאים.
"הוא (ערפאת) לקח אותי החוצה ואמר לי: בשם אללה אני אטריף את דעתם. בשם אללה, אני אהפוך את ההסכם הזה לקללה עבורם. בשם אללה, אולי לא בימי חיי, אבל אתה תחיה לראות את הישראלים בורחים מפלשתין. קצת סבלנות. אני מפקיד את זה בידך. אל תזכיר את זה לאף אחד. תמיד תזכור את זה.
"לפעמים, כאשר הייתי מותח עליו ביקורת קשה, הוא היה אומר לי: האם אתה זוכר את ההבטחה שנתתי, עבד אל-בארי?... זו הסיבה - הסביר עטואן - שידעתי שהיה זה הוא (ערפאת) שהקים וחימש את גדודי המתאבדים של אל-אקצה בכדי לתקן את המאזן עם הטעות ההיסטורית של הסכמי אוסלו".
גברת קשה להשגה
הסיוט האמור שלי קיבל השבוע חיזוק עם פרסום ידיעה על "מאמץ פלשתיני למציאת נוסחה להכרה במדינה יהודית" שעל פיה "למרות העמדה הרשמית של הנהגת הרשות, יש ניסיון לקדם פשרה לפיה הפלשתינים יכירו ב'מדינה יהודית דמוקרטית' שלא תפגע בזכויות ערביי ישראל".
בהתאם לחוקי הבזאר המזרח תיכוני משחקים עכשיו הפלשתינים את "הגברת הקשה להשגה". אבל להבדיל מערפאת - שהיה בימי אוסלו וקמפ דייויד בשיא האופוריה שלו וראה כיצד כל חלומותיו הרטובים מתגשמים אחד לאחד - אבו-מאזן זקן מפוכח יותר. הוא מביט בדאגה במפולת המזרח התיכון הקורס סביבו, ולכן לא תהיה לו בעיה להסכים להכיר במדינה יהודית. הוא רק יעמיד פנים שזה קשה לו מאד. אלא אם כן באמת אין לו עניין בהסכם ובמדינה עצמאית, ויש הסבורים כך.
הצד הפלשתיני עלול אפוא להסכים למראית עין להכיר במדינה יהודית על-מנת שישראל תיסוג מיהודה ושומרון, אך בפועל לא ישנה כהוא זה את דרכו ואת מטרותיו, ימשיך במלחמתו ובמאבקו לחיסולה של מדינת ישראל, כולל בהפעלת טרור נגדנו. אז מה הרווחנו? כי כפי שכבר כתבנו כאן, יש ניגוד מהותי ובלתי פתיר בין התנועה הלאומית הפלשתינית ובין התנועה הציונית. שתיהן נאבקות על אותה כברת ארץ, ואסור לנו לשאת ולתת איתם על חלוקת ארצנו.
ה'עמך' לא רוצים
וכמו דברים אחרים במזרח התיכון שאינם כפי שהם נראים, מתרחש אצל חלק מן הערבים החיים ביהודה ושומרון תהליך של התפכחות, שלא לומר התפקחות. בשיחות פרטיות עם האנשים הפשוטים מבין הערבים החיים באזורים אלה, הם אומרים לי כי נקעה נפשם מהרשות הפלשתינית המושחתת ומהעוני שנגזר עליהם. "אנחנו מתגעגעים למנהל האזרחי הישראלי" הם אומרים לי "ולימים שבהם ישראל שלטה פה. היה טוב. היה סדר והייתה פרנסה". הדברים גם מגיעים לתקשורת המצטטת תושבים האומרים זאת בגלוי: "'לא רוצים מדינה פלשתינית, רוצים לחיות בטוב': ברחוב הפלשתיני לא תומכים בסירוב הבכירים להכיר במדינה יהודית. 'הערבים הרגו ביהודים, היהודים הרגו בערבים. צריך להתקדם'".
זהו עוד אחד מעוללות "האביב" הערבי, שרישומו אינו פוסח על ריכוזים ערביים בארץ ישראל. כפי שההמונים הערביים מסביב זקפו ראש, התעוררו גם צעירים ומבוגרים ערביים בארץ ישראל אל המציאות הכואבת. הם רואים בחרדה את המפולת בכל המדינות השכנות ולמרבה הפלא והפרדוקס הם נאחזים אינסטיקטיבית דווקא בישראל האיתנה והיציבה.
עלינו להקשיב לצלילים החדשים ולניואנסים העולים מהשטח, לא רק ביו"ש. עלינו לשים לב לעלייה המשמעותית ברצון ובנכונות להתגייס לצה"ל בקרב צעירים ערבים ישראלים נוצריים וגם מוסלמיים. אפילו בעזה המופקרת ורצחנית פועלת ממשלת חמאס בגלוי נגד משגרי הרקטות לישראל ואיסמעיל הנייה מעביר מסר חשאי לראש ממשלת ישראל שאין פני חמאס למלחמה. ולמה שיהיה - כשמבחוץ הוא לפות בצבת בין ישראל ומצרים של גנרל א-סיסי, מבפנים הוא מאוים על-ידי הסלפים הג'יהאדיסטים והעתיד לוט בערפל.
ובימים אלה, שבהם דנה הכנסת, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, בשאלת הריבונות הבלתי ממומשת של ישראל בהר-הבית, מככב באינטרנט ובפייסבוק איש דת ירדני משכיל ואמיץ, שייח' אחמד אלעדוואן, המציג "איסלאם ציוני" ומפרסם ללא מורא את פסוקי הקוראן שלפיהם ארץ ישראל והר-הבית שייכים ליהודים.
"אנחנו לא רוצים מדינה פלשתינית" הם אומרים, והם יודעים למה. הם רוצים לחיות בשקט ובשלווה ולהתפרנס למחייתם. הם יודעים היטב כי נסיגה ישראלית נוספת רק תגביר את האנדרלמוסיה ותחמיר את מצבם כמו את מצבנו. אז מה עושים? איך מסבירים זאת ל
ג'ון קרי ולציפי לבני? לא מסבירים. עושים את ההפך ממה שהם רוצים... כי זה המעשה הנכון והמועיל.
