בלילה של חצי החדש, תלוי לו הירח בשמים העמוקים כשעון קירו של עולם. אין מקום בלילות הארץ ממנו אין רואים אותו. סובב סובב מעל ראש כל חי, ריק מחיים, הוא נע, כולו המחוג של עצמו, מקצה הרקיע ועד קצהו ואינו עומד ולו לשבריר הרף עין.

אך תמול שלשום היה לרגע כלא היה, ומיד היה לחרמש בוהק זהיר, אסף אור, נתעגל, ובהגיעו לשלמות החל פוחת, ומדי לילה בלילו נע שוב אל סופו ממנו בקע שהיה לו באורח פלאי למולד, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה.

והאדם, באשר שם מצא מעונו על הארץ, ראה את הזמן בשמים ואת המוות על הארץ, וטווה מחוט זמן שאיננו נפסק לעולם ומחוט חיים שלעולם הוא נפסק, אריג אחד שהשתי שלו נצח והערב שלו קצבה וקץ, ומן האריג הזה הוא גוזר כותנות, יחיד מכל יצורי עולמים, כי רק הוא לומד ממאורות הרקיע שיש זמן בעולם, ורק הוא יודע כי כל הילוד למות, ואותן 'כותנות אור' ככתוב בתורתו של רבי מאיר, הוא לובש, וזה כל כל האדם.

וכבר אמר שלמה המלך בהרהורי קהלת המסכמים את ההתבוננות בעומד ובחולף, את החוכמה שהערו השנים לליבו של אדם, "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת..." (קהלת ג',א'--ב'), ומן הקליעה הזאת של נצח ומוות, באו לעולם התובנות והתבונות מהן לימד עצמו האדם לעשות את ווי הזהב עליו תלה את הטליתות ואת התכריכים, את התכיפות של הכרת רמות הטוב ותהומות הרע, את הנחיצות באחריות לבחור ביניהם - בטוב בחדווה ברע בחרטה - את המוסר, את האמונה, את התשובה, את הפחד ממוות בעולם הזה, את תקוות האלמוות בעולם בו מתפשט הזמן והולך לעדי עד.

את ההכרה בקיומו של הזמן הופך האדם למין מקלדת של שניות ורגעים ושעות וימים ושבועות וחדשים ושנים ויובלות, ועליה הוא פורט את מנגינות חייו או את טקסט זהותו, עם ועם כלשונו ואומה ואומה כשפתה. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב'). החודש הזה, קרי מולד הלבנה החדשה הזאת האחת, ברקיע אחד, על ארץ אחת, על כל איי הים והיבשות נגדה נא לכל העמים החיים בהם, אתם, בני יוצאי מצרים, התבוננו בו כאילו הוא לכם.

כל אומה עושה לוח, מונה בו זמנים ונותנת להם שמות וקובעת בהם חול וקודש כדרכה ודרך אמונותיה, אבל אתם ממונים על יצירת הזמן הלאומי שלכם בתוך הזמן האוניברסאלי. ה' "מקדש ישראל והזמנים", כלשון הברכה הנודעת, את הזמן של ש"י עולמות ואת הזמן של עולמכם הייחודי שלכם, זמן בתוך זמן. בזמן בזמנים הזה שלכם יש "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שם,כ"ג, י"ב), שלכם. בזמן הזה יש "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג,ב'), אתם קוראים את מועדי, ומפני שאתם קוראים אותם בבתי דין שלכם על-פי עדים מתוך שורותיכם, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי, כי לא בשמים הוא זמן שלכם, אלא השמים מקבלים מה שאתם קובעים. בזמן הזה שלכם יש שמיטות ויש יובלים ואתם תוקעים בשופר להכריז עליהם ואתם אחראים לפסוק הלכות הנותנות להם טעם ומהות וייחוד הקובעים את איכות היחס לאדם באשר הוא אדם הבא דרכם לכלל ביטוי.

אתם נותנים שמות לחודשיכם, וכל העמים כולם נותנים שמות שלהם, ולבנה אחת על קיר שעונו של עולם או חמה אחת, או צבא כוכבים אחד ברקיעי הרקיעים, אינם מפסידים כהוא זה מיחידייותם אף על-פי שכל הלשונות, אלפי במספר, מונים על פיהם את הזמן שלהם בתוך הזמן האלוהי האחד. מנגינות הרבה פורטים בני האדם על מקלדת הזמן האחת, כל אחת מיוחדת, כל אחת מזוהה, וכולן יחד יוצרות הרמונית תקשור עם עולמו של בורא המאורות לממשלת היום ולממשלת הלילה בארץ, ולממשלת הזמן בחללו של עולם.

התיבה היותר מועסקת בממלכת הזמן של העם היהודי היא התיבה "אימתי", השואלת שתי שאלות כאחת, "אי" כמו "איפה" - "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ..." (בראשית ד',ט') ו"מתי", כמו "מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" (בראשית ל',ל') או "עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל" (תהלים פ"ב, ב').

אין דבר בעולם היכול להתרחש מחוץ למקום ומחוץ לזמן. מצווה אינה יכולה לרחף מחוצה להם ובניתוק ממקורו. עצם המילה "איפה, היא צירוף מופלא של "איה" נמצא ה"פה", איה מסתתר הכאן. המשנה הראשונה בסדר ברכות שהוא ראשון לסדרים מילותיה הראשונות הן "מאימתי קורין את שמע בערבית"(ברכותא',א'). שלושים פעמים נוספות מופיעה התיבה "מאימתי" במשניות המתייחסות לזמן ולמקור קיום מצווה וחלותה, מאה וארבעים פעמים בתלמודים הבבלי והירושלמי.

"מאימתי מתחיל (האב) ללמד לבנו" שואל 'השולחן ערוך' (יורה דעה סימן רמ"ה),ומשיב, "משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: תורה ציווה לנו וגו' (דברים לג, ד), ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט,, עד שיהא כבן שש, או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות". החיים מראשיתם מיוסדים על מחויבויות בתוך הזמן והמקום. מצות אינן מצות אלא לחם בעלמא לפני שחל זמן חג הפסח ושוב רק לחם בצאת החג.

אתרוגים לפני או אחרי סוכות אינם אלא פירות שדבר אין להם עם מצוות ארבעה מינים. ה'מתי' קובע את הדלקת הנרות בכניסת השבת, את רגע חלות קדושת יום הכפורים, את ראש השנה לאילן, את זמן פרסום הנס בחנוכה, את חיי החולין והחיים במועדות ובחגים. ה'מאין' וה'מתי' ב'אימתי' הם הרגולטורים הגדולים של זהותו היהודית של הקיום הלאומי. לכל אומה ולכל לשון יש "האימתי" שלה על צירו האין סופי של הזמן ועל פיו הם משבצים את החול שלהם ואת הקדוש להם במשבצות החיים העצמיים שלהם.

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל" הדבק ב"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" יש פן אוניברסאלי נוסף. כל בעלי התבונה בבריאה יודעים כי עם עֵת לָלֶדֶת מתחיל שעונו של עֵת לָמוּת לתקתק. החיים היו רצף מייסר של דיכאון לו לא השכיחו מבחירה או מבריחה העמל היום יומי, היצירה, חדוות הצמיחה, את הידיעה המוחלטת הזאת של עֵת לָמוּת, אך בלעדיה לא היה סיכוי שהתביעה לחיות על-פי מידות ועל-פי הצנע לכת ועל-פי הזהירויות המחייבות מהכרת המתח היצירתי בין העכשיו לבין המחר תיענה.

ספק אם היה סיכוי למוסר, הלוחם בלאו הכי על קיומו, בעולם. tempus fugit, כתב המשורר הרומי וירגיל, הזמן הבלתי נמנע חולף, נס, חומק. כל עת אוזלת ובינתיים אוי לו למי ששוכח שגם חייו אוזלים ואינו שואל מה מתחייב מהכרה זאת. סיפור עם המיוחס לרומאים יודע לספר כי שר צבא ששב ממלחמות כיבוש ושבייה לרומי הבירה ערך בה מצעד ניצחון ססגוני והלך בראש טורי חייליו ופניו מנהירות מזחיחות ויוהרה.

והנה שמע עבדו הנאמן והחכם שליווה אותו תמיד לוחש באוזנו "Memento mori", זכור כי אדם אתה, כי תמות, כי "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" ושום יוהרה אינה יכולה לכסות על האשליה כי התהילה היא היהלום שבכתר הקיום שיבהיק לעד ויתן חן למצליחים ויהיה רק נשוא לחמדה או לקנאה בלב הכושלים. "Memento mori" ושאל עצמך מה עד אז ומה לאחר מכן.

"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז', ב') אומר קוהלת. מה יִתֵּן הַחַי אֶל לִבּוֹ? בעל 'תורה תמימה', רבי ברוך הלוי עפשטיין, אומר כי מה שאדם יתן אל ליבו הוא כי "המוות הוא סוף כל האדם וגם התקיף והחזק בדעתו יכנע תחת רעיון יום המיתה" ויישר את ליבו לתת טעם וערך לחייו הקצובים ויכין עצמו לבוא לעולם בו עומדים כסאות למשפט אמת.

בעיר Evora בדרום פורטוגל, ניצבת קפלה הנושאת את השם "כנסיית העצמות" ובה כונסו אלפי שלדי אדם. בקורה המונחת על שער הכניסה חרוטות המילים Nós ossos que aqui estamos" pelos vossos esperamos", העצמות הנחות כאן עירומות מצפות לעצמותיכם שלכם.

הישירות האכזרית של הכיתוב הזה בקפלה שאינה מתייראת מהצגה פלסטית כל כך של המוות מרתיעה, אבל ביסודה היא אומרת מה שקוהלת אומר באיפוק אצילי, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, ומה שצריחי מגדלים באשכנז בהם משובץ שעון ומדי שעה יוצא אוטומטון המעוצב כשלד המוות ומכה בקורנס על פעמון להודיע כי המוות ממתין בסוף שעותיו של כל האדם אומרים.

כנגד הבוטות הגוטית של המסר הזה אומרים חכמי המשנה בלשון שאינה מעוררת אימה אלא הגות, מסר דומה, קרוב לזהה, "הילודים למות והמתים להחיות" (אבות, פרק ד' משנה כ"ד), כדבר הזה גלום ברעיון המשנאי "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" (משנה אבות, ב', ד').

החיים רצופים פיתויים, כשלים, חולשות רגע המשליטות רוח שטות על האדם והוא חוטא. גם הרגיל במלחמות וגבר על המוקשים האלה אל יאמין בעצמו עד יום מותו, ויהיה ער כי יום זה אינו זז רגע מאחרי פתחינו. מדרש צבעוני של בראשית רבתי (פרשת וישלח) אומר, "אף על-פי שאדם צדיק, יתיירא בכל עת מהחטא ולא יאמין בעצמו, שהרי יוחנן כהן גדול שמש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי". חסיד אחד לא קיבל את האזהרה הזאת וסמך יותר על מה שאומר רבי חייא בתלמוד (יומא ל"ח, ב') "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא" והתחיל לשנות לתלמידיו האמן בעצמך. "חרה לו להקדוש ברוך על כך ובשביל שהיה צדיק לא רצה לטרדו מן העולם אלא נסהו להודיעו, שלא יאמר כך". הדברים חריפים. מורה הוראה שאינו מעביר לתלמידיו את עיקרון "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", מכשיל ומחטיא אותם.

אלחוש המודעות לעוצמת ההשפעה של המוות על החיים, הוא חטא כבד מנשוא. פעם אחת יצא אותו צדיק לרגע מבית הכנסת "ויום הכפורים היה ונכנס לגינתו ושלח הקדוש ברוך הוא רוח אחת ודמתה לנערה מקושטת שאין בכל העולם כמותה. אמר לה השמעי לי, אמרה לו רבי, יום הכפורים הוא... אמר לה, אני מקבל עלי כל העון. אמרה לו רבי, אשת איש אני, אמר לה אני מקבל עלי. לא זז משם עד שנזקק לה. הלך ונפל בחולי מכאב לבו מכבד העון" ראה הקדוש ברוך הוא "שנתן נפשו למות בשביל החטא", וציווה לרוח לשוב אליו. "הלכה ואמרה לו, רבי, רוח אני ולא אשה" האלוהים ניסה אותך. ".... שמח וחזר לשנות כדברי חבריו. לפיכך יתיירא אדם מן החטא כל ימיו".

הגמרא הרצופה שאלות "אימתי", חוקרת לדעת "מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה" (סנהדרין צ"א,ב'), בשפת ימינו, האם היצרים הם מטען גנטי ואו אז צריך אדם להיאבק בטבעו ולאסור מלחמה על עצמו, או מטען נרכש, והחטאת לא באה איתו לעולם אלא רובצת מחוצה לו לפתחו, ואו אז הוא צריך להיאבק בו, לאסור מלחמה על הרע. "משעת יצירה" היא הנחה פסימית.

אדם בא לעולם וכבר הרע חתום בו ומתגרה בטוב. הוא צריך להילחם. "משעת יציאה" היא הנחה אופטימית, אדם בא לעולם נקי וטהור וזך, ומכאן ואילך הכל תלוי בו. הוא צריך להיזהר.

במציאות, גם המלחמה וגם הזהירות צריכים לו להאדם, ואז באה המודעות לזמן, ועימה המודעות כי הוא חולף ועמו חולפים גם החיים ונעשה לבן בריתו במאבק, במלחמה, בתקיפת האויב, בהקמת חומות הגנה מפניו. והלבנה בשמיה, מחוגו של עולם, סובבת סובבת ואורה העולה ואורה הדועך מרבים הרהורים הדורים.