המלכה אסתר

עכשיו פסח, כל אחד יודע.

שאלתי בסדר את הילד הקטן במשפחה מכיתה אלף שהגיע לחגוג איתנו, אתה יודע לומר "מה נשתנה?" בטח, הוא אמר ומשך בכתפיו. כשהגענו למקום ולזמן עצרתי ואותתי לו, תגיד עכשיו. ואז הוא אמר, מה נשתנה? שתי מילים בדיוק רב למדי. הייתה דממה בחדר וכולם שתקו רגע ארוך. ואז הילד התבונן סביב ואמר, אמרתי לך שאני יכול לומר, לא?

כך בערך אני מצייר את התמונה של כולנו. מצד אחד תמימות גדולה ואמיתית, חסרת יומרה שאינה תובעת פרסים לעצמה ומצד שני בורות מדהימה ומתחכמת. כשעליתי במעלית לפני החג כדי להביא עוד ועוד מצרכים חיוניים לתחושת החג שלא תחמיץ שמעתי אישה מהודרת אומרת לבנה המתבגר בבגדי החג: ...הגיע הזמן שתתמודד עם החיים. הוא הביט בה לרגע ארוך וחשבתי שגם הוא משנן כמו כולנו את "מה נשתנה?" למה? הוא תהה והציץ בי מזווית עינו. עשיתי את עצמי כאילו אני לא שם באמת. כאילו תמיד עובד על אנשים. האישה, אימו כפי הנראה, אמרה: מפני שהמתים כבר לא פה...

כל מה שהייתי צריך לעשות כדי להגיע לסדר פסח – להיכנס למעלית וללחוץ על כפתור 9. דלת החג נפתחה לפני בחיוכים רחבים. גם הגברת הדס מזרחי לחצה כדי להיכנס לחג. על דוושת הגז במכונית שבה נסעה משפחתה לחגוג את הפסח. כשלחצה – בעלה כבר היה מת, הילדים שכבו על תחתית הברזל של מרכבת הדמים והיא, שחטפה כדור בגב, יישרה את מבטה קדימה אל העתיד הברור והמלאה של החיים. היא, כמו שאומרים בלי להבין או להרגיש, "לקחה את ההגה בידיים שלה".

זו למעשה הכותרת של החיים שלנו במזרח התיכון. יש אנשים שחושבים שסיימנו כבר אוניברסיטה אחרי שלושת אלפים שנה אבל האמת היא שאנחנו אפילו לא בתיכון עדין. אנחנו במזרח ואת ליבנו שותת הדם אנחנו מניחים על ריקוע מתכת של רצפת מכונית דמים מקרטעת בין סלעים.

אני רואה לפני את המלכה אסתר שהייתה מאז ומתמיד לעם ישראל עומדת להיכנס אל המלך. בידיו המטה הרצחני ועיניו מלאות נימי דם ושותתות ופיו הנשכני שוטה ככלב. זה העולם שבו אנו חיים אבל כל המתים איתנו. איש מאיתנו – חי או מת - אינו יורד שאולה.

תנועת יד קלה של המלך הנתעב המולך מפה ועד כוש, עם כל הקושיות, מבטאת חיים או מוות. נכון שיש צורך גם בפרשנותם של נושאי החרב הנטועים סביבו. איך הם מבינים את התנועה לפני הרף העין שבו הם מניפים את החרב החדה. אבל לשם כך יש לנו אמריקנים שיעשו את העבודה בשביל כולם ויש או"ם שיסביר מה העבודה הזאת לכם שנים אחרי שהיא לא נעשתה בעצם.

האישה – המלכה הדס – לקחה את ההגה בידיים. אני הייתי ממנה אותה מיד לשגרירת עם ישראל באו"ם ובאמריקה גם יחד. רק היא, עם ההגה שלנו בידיים, תוכל להסביר למולך השרוע על כסאו או מיטתו כי היהודים כאן לנצח ונצח ישראל לא ישקר. לא, המלכה הדס לעולם לא תשקר, אתם יכולים להיות בטוחים בכך. אם היא אומרת לכם לצום היום – היא לא תסתיר את עצמה. תוכלו להיות בטוחים שהידיים שלה תמיד על ההגה.