יום השנה למרד גטו ורשה

בשבת (19.4.43), מלאו 71 שנה למרד גטו ורשה, למעשה פרץ המרד שבוע קודם, ערב ליל הסדר. ציון המועד נקבע לכ"ז בניסן, 6 ימים לאחר תום חג הפסח. ושבוע לפני יום הזכרון לחללי צה"ל.

האירוע הזה נבלע בין ימי הזכרון שאנו משופעים בהם, ולא נודע כי בא אל קרבם. התקשורת איננה מזכירה אותו במועד המקורי, ההיסטורי שלו, גם לא במדורי המערכת המיועדים לאיזכורי עבר. גם במועד הרשמי, המאוחר יותר, הוא מוזכר רק כבדרך אגב. בחבילה אחת, על-פי נוהג השנים האחרונות, עם אזכורים אחרים. בתוך כך גם מטשטש אופיו הייחודי.

המרד פרץ כתשעה חדשים לאחר אקציה ענקית, שבמסגרתה נשלחו למעלה מ– 300,000 יהודים מהגטו לטרבלינקה, להשמדה. בגטו נשארו כ– 60,000 יהודים. הצעירים מתוכם אורגנו בשני ארגוני מחתרת האצ"י (איגוד צבאי יהודי) והאי"ל (הארגון היהודי הלוחם) והחליטו למרוד. המורדים הניפו שני דגלים מעל מטה האצ"י. האחד הדגל הכחול לבן והשני הדגל הלאומי של פולין (אדום לבן). שני הדגלים נראו באיזורים נרחבים מעל קו האופק של ורשה. הדבר עורר את חמתו של היינריך הימלר, מפקד הס.ס. שהשמדת היהודים הייתה כידוע באחריותו. הימלר צרח בטלפון ממשרדו בברלין, על מפקד חיל המצב הגרמני בוורשה, גנרל יורגן שטרופ: "שטרופ, אתה חייב להוריד את הדגלים האלה בכל מחיר. הם מתנופפים מעל ורשה כבר ארבעה ימים!"

שטרופ עמד בראש הכוח שהגיע לגטו על-מנת לחסלו סופית. לפני כן התרברב בפני פקודיו כי הוא יחסל את המורדים "תוך שעתיים", אלא שהדבר לא עלה בידו. רחוק מכך. הוא נזקק לכוח מיוחד, לשימוש בארטילריה וללהביורים, שהובהלו אליו מהחזית. למעשה הצליח שטרופ לגבור על המורדים המעטים, רק לאחר שהבעיר את מבני הגטו בשיטתיות.

לימים נודע שטרופ כמי שחיבר דוח מיוחד על חיסול הגטו. הוא הועמד לדין אחרי המלחמה, נידון למוות, והוצא להורג בפולין.

הדברים האלה מוזכרים כאן כמשל לאופן שבו אנו מטפלים היום באיזכור השואה. נכון, יש טכסים למכביר. אך האם ילדי בתי הספר מכירים את הסיפורים הללו? נושא השואה בכללו כפוף לחוקי ההדחקה האנושיים, שאנו מאמצים אותם ברצון רב, רב מדי? האם אנו עושים מספיק כדי לשמרו? האם אין הוא קרבן לרצון בלתי מודע לסלקו ממקומו הראוי, ממרכזיותו, הן במערכת החינוך והן מהמדיה הכתובה והאלקטרונית?

לפני מספר שנים יצאתי בראש משלחת נוער מישראל לביקור באתרים שונים בגרמניה היה זה במסגרת פעילות מושקעת ונרחבת שעשו מתנדבים גרמניים, לארגון חילופי נוער בין צעירים ישראלים וגרמניים. בין היתר ביקרנו במחנה דכאו. מחנה זה שוכן לא רחוק ממינכן. בזמן המלחמה היווה מקום התלאובות הזה, מחנה ריכוז לעשרות אלפי פעילים פוליטיים שנרדפו על-ידי הנאצים. רוב הנכלאים והמוצאים להורג היו יהודים. לאחר המלחמה וכניעת גרמניה, הותירו כאן הגרמנים, במכוון, חלק ממתקן השמדה "סטנדרטי". כזה שעשרות כמותו שימשו במחנות ריכוז אחרים גדולים הרבה יותר.

דכאו, בעת הסבתה למחנה ריכוז, לא הייתה על מפת ההשמדה ההמונית כאושוויץ וטרבלינקה, למעשה הגרמנים בנו את המקום כאב טיפוס שעל בסיסו נבנו מחנות הריכוז הנאציים אחריו. אבל השמדה על-פי מיטב המסורת הגרמנית, הייתה גם כאן. ולשם כך הקימו מייסדיו מתקן שכלל שני תנורים "בלבד" כדגימה של המתקן המקובל במחנות הריכוז. עם כל האביזרים מסביב. לאחר המלחמה שימרו הגרמנים את המתקן הזה למען יראו ויידעו כל המבקרים, כיצד פעלה מכונת ההשמדה הנאצית.

ליד מתקן הזוועה הזה, המדבר יותר מאלף מילים, הציבו הגרמנים לוח משייש שחור ועליו חרותות מילות הקדיש. דבר שאפשר לנו לומר קדיש את מול מתקן האימים הזה ממש. שערו בנפשכם את המראה של עשרות צעירים, לא רק יהודים, הניצבים בדממה, מול ה"מוצגים" האלה. לא ניתן היה לעצור את הדמעות הן של הנערים היהודיים והן של הנוצרים הצעירים שהיו עמנו.

מדי שנה עולים עשרות אלפי צעירים יהודים אל קברו של ר' נחמן מאומן. הם נוחתים בקייב, ומשם מוסעים באוטובוסים לאומן, מרחק כמאה ק"מ דרומה מבירת אוקראינה.

בשטח השיפוט של קייב, מרחק מספר קילומטרים ממקום הנחיתה מישראל מצוי אתר הריגה ידוע. הלא הוא באבי יאר. כאן, ביום שני 29 בספטמבר 1941, הוציאו יחידות חמושות של גרמנים ואוקראינים להורג בירי כ– 32,000 יהודים.

למרות פניות שהופנו אל מארגני העלייה לרגל לאומן, ושאלות מדוע לא יכללו את באבי יאר במסלול הנוסעים לאומן ויאפשרו להמוני הנוסעים, אמירת קדיש. לא ניתן היה לקבל תשובה סבירה. אבל סיפור העובדה-ההכחשה הזו מדבר בעד כעצמו. הוא, כמו האירוע המופיע בראש הכתבה הזו, מצביע על אותה הגישה: הסתרת פנים (ככל האפשר), עליה מקפידים גורמים שונים בעולם היהודי, מאירועי השואה.

גם את סיפור הפוגרומים והפרעות שבוצעו ביהודי המזרח על-ידי ערבים נלהבים, בהשראה ובניהול גרמניים, מקפיד הממסד הישראלי לטאטא אל מתחת לשטיח. אולם על כך בפעם אחרת.