|
|
אסי דיין. החמצה, שנאה והרס עצמי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
עבור רבים מדור המייסדים, משה דיין הוא ארכיטיפ של הצבר האולטימטיבי. כזה שנחצב מתבנית נוף מולדתו: לוחם, איש אדמה, וחובב ארכיאולוגיה. אסי דיין, לעומתו, ייצג את הדור שבא אחריו. דור שקיבל מדינה על מגש כסף ועדיין נבוך כיצד לשמרה ואיזה צביון להעניק לה.
"החיים כשמועה", היא אוטוביוגרפיה מצולמת בת שלושה פרקים, שביים אסי דיין על עצמו כאדם ועלינו כחברה. בתמונות ארכיון של שחור לבן, ועם קריינות מבריקה, מספר לנו דיין את סיפורו האישי כנסיך מקומי, ואת סיפורנו שלנו כנתיניו. בצורה עניינית, ללא חמלה וללא מעצורים, מיטיב דיין לערוך ספירה של החורבן הפרטי והכללי: בגיל 65, במשקל 130 ק"ג, מתקשה בהליכה, קורס מרוב סיגריות וכימיקלים - הוא מספר על סרטים שביים, פרסים שקיבל, אישפוזים פסיכיאטריים ונסיונות התאבדות. וברקע אביו הנוכח-נפקד: משה דיין.
הוא קורא לעצמו פליט גנטי של משפחת דיין ומתאר את קיצור תולדות האיבה בינו ובין אביו. לצד המלחמות שניהל עם יחוסו המשפחתי, עם נשותיו, עם המבקרים, ובעיקר עם עצמו, הוא גם מתאר את מלחמות ישראל. אסי דיין מספר על עצמו אך מציב מראה מול שקיעתה של החברה הפוסט-ציונית, הניהליסטית, זו שנתפסה במערומיה כשהפקירה את גורלה בידי אחרים. חברה שנתפסה בגבהות לב, בניכור לזולת, כזו שהפריטה את עצמה לדעת ושרואה בהיסטוריה רבת השנים שלה, שוד עתיקות.
בסיכומו של יום, יזכר דיין האב בזכות המלחמות שניהל והנשים שכבש. בנו יזכר כמי שהנפיק סרטי בורקס בסיטונאות והשנאה העצמית לעצמו, למשפחתו ולכולנו. חייו הם תיאור מדויק של החמצה, שנאה והרס עצמי. אלו הם פניה של מדינת תל אביב, שבמקומות אחרים היא זוכה בהם לאוסקר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
