מדריך לנפגעי שביתה

המשק הישראלי למוד שביתות רבות, להן נודעת השפעה על המשק כולו.
שביתת עובדי משרד החוץ מנעה, בין השאר הוצאת דרכונים דיפלומטיים למאבטחים, אשר נדרשו ל-18 משלחות ו- 2,000 בני נוער שהתעתדו לטוס למחנות ההשמדה בפולין. שביתה בנמלים משפיעה ישירות על אנשי עסקים – יבואנים ויצואנים כאחד. שביתת עובדי המוסד לביטוח לאומי מונעת מתן שירות לפונים אליהם.

שביתת הרופאים גרמה לביטול טיפולים וניתוחים רבים. שביתת הסתדרות המורים הותירה בביתם כמיליון תלמידים, לרבות צעירים ביותר, ומנעה מההורים עבודה סדירה. שביתה בדואר ישראל חסמה מתן שירות במקום שלטענתו משרת יותר מ-50 מיליון לקוחות בסניפים בשנה.

המקרים בהם יכול אדם לקבל פיצוי על נזק שנגרם לו בגלל שביתה

סעיף 62 (ב) לפקודת הנזיקין קובע, כי שביתה והשבתה לא ייחשבו כעילת תביעה במקרה שגרמו להפרת חוזה. סעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים קובע, כי עובד שובת לא ייחשב כמפר חוזה כלפי המעסיק.

ברם, האם מי שניזוק בעקבות שביתה יכול להיפרע את נזקיו מהשובתים?

השביתות פוגעות כמובן לא רק במעסיק, אלא ברבים רבים אחרים, וגורמות לנזקים כלכליים אדירים הן למשק בכללותו והן לעסקים ופרטים במשק.

השביתה הינה זכות חוקתית מהמעלה הראשונה, למרות שמעצם טבעה של שביתה – היא פוגעת גם בצדדים שלישיים.

ואולם, השביתה במהותה שייכת לא לתחום ה"זכויות" אלא לתחום ה"חירויות", ונתונה לסייגים מחייבים. שביתה תהא לגיטימית רק כל עוד היא ממלאת את החוקים וההגבלות שנקבעו. שביתה החורגת מזכות ההתארגנות והגנה על עובדים ומקבלת אופי של פעולה בריונית זורעת הרס – סוללת את הדרך להגשת תביעה נזיקית.

כך, השובתים אינם חסינים מאחריות נזיקית כלפי מי שהשביתה הסבה לו נזק. במקרים מסוימים רשאי ניזוק משביתה לתבוע את נזקיו מהשובתים, ולעתים אף ממעסיקיהם, שלא עשו כנדרש לקיום התחייבויותיהם חרף השביתה.

המקרה ה"קל" המכשיר תביעת נזיקית נגד השובתים הינו כאשר השביתה מוכרזת כבלתי חוקית. לדוגמא: בשלהי שנת 2013 השבית ועד העובדים בנמל אשדוד במפתיע את פעילות הנמל בעקבות סכסוך על מינוי מקורבים לוועד. השביתה הוגדרה כ"פראית", היות שנעשתה ללא הכרזה כחוק על סכסוך עבודה, ללא גיבוי הסתדרות העובדים והפרה לכאורה החלטה קודמת שניתנה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה.

על-אף הוראת בית הדין לעובדים לחדול מעיצומים – המשיכו אלה בשלהם, ורק לאחר הליכים נוספים ניאותו העובדים לשוב לעבודה סדירה. אחת הניזוקות מהשביתה הבלתי חוקית הייתה חברת "צ'מפיון", אשר "נתקעה" בנמל אשדוד עם אוניה שעליה 1,800 כלי רכב שנועדו למסירה ללקוחות החברה. צ'מפיון נאלצה לשאת בעלויות העברת האוניה וצוותה לנמל חיפה, כדי לאפשר את מסירת כלי הרכב ללקוחות, וכן נשאה בהוצאות שינוע המכוניות חזרה למרכז הארץ.

אך, גם במקרים בהם השביתה הינה חוקית לכאורה, מאפשרת בחינת אחריות נזיקית כלפי הנפגעים הימנה. זאת, בעיקר כאשר מוכח העדר פרופורציה בין הנזק והפגיעה להם טוענים העובדים השובתים לבין הנזק שנגרם למשק / לצדדים שלישיים בגין השביתה.

כלומר: שביתה היא אומנם זכות חוקתית, ואולם גם לשביתה יש כללים ומגבלות!

גם בשביתה לא כל הכלים כשרים ולא הכל מותר. לא ניתן לפרוץ כל גבול כדי להשיג את המטרה – הפעלת לחץ על המעסיק. לכן, אם השביתה הינה בלתי מידתית וחסרת פרופורציה – עשויים השובתים לחוב אישית בנזיקין גם אם השביתה היא חוקית.

עורך הדין רענן בר-און, ממשרד בר-און, כהן, עורכי-דין, מסביר כי בישראל נקבעה חובת זהירות של השובתים כלפי אדם אחר (שאינו המעביד) על נזק שגרמו לו במהלך השביתה. יש לזכור, כי כשם שלעובד קנויה חרות השביתה, גם לאחרים קנויה החרות לעסוק במקצועם (חופש העיסוק), קנויה להם החרות או הזכות, לפי העניין, לעשות שימוש במתקנים שרשויות המדינה מעמידות לרשותם לפי דין, ולקבל את השירותים הלגיטימיים שמותר להם לקבל מרשויות אלה.

מקום שקיימת התנגשות בין חירויות שונות, או בין "זכויות" שונות, שומה על המחוקק או על בתי המשפט להחליט מה עדיף ומי גובר.

פסק הדין שניתן בעניין מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח' נ' ההסתדרות הכללית ואח' (ע"א 593/81) הינו פסק הדין המנחה והמרכזי בנושא היחס בין זכות השביתה לבין זכויות אחרות נוגדות, המוגנות באמצעות דיני הנזיקין. בית המשפט העליון קבע, כי לחרות השביתה ישנן מגבלות, וכי לשובתים יש חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים (שאינם המעביד), העלולים להיפגע מהשביתה. בית המשפט קבע, כי קיימת חובת זהירות בגדר עוולת הרשלנות מצד השובתים כלפי אדם אחר, שאינו מעבידם, על נזק שגרמו לו במהלך השביתה.

באותו מקרה, נדונה שביתה שפרצה בקרב קציני הים בצי הסוחר הישראלי, על-רקע דירוגם ותנאי שכרם. במהלך השביתה סירבו קציני הים להיענות להוראות מינהלת נמל חיפה, להעתיק ממקומן שתי אניות מכולות, שעגנו ליד רציף המכולות בנמל חיפה, למרות שמטענן נפרק זה מכבר. מכיוון שהיה זה הרציף היחיד בנמל חיפה שנועד לפריקת מכולות, לא יכלה אף אניית מכולות אחרת לפרוק את מטענה, לא בנמל חיפה ולא בנמל אחר בארץ. אניית מכולות גדולה, שכללה מכולות של החברות המערערות, נאלצה, נוכח דמי ההשהיה הגבוהים, לסוב על עקביה ולשוט לנמל נאפולי, והמכולות שבה הגיעו לארץ רק לאחר תום השביתה. לחברות המערערות נגרמו, עקב כך, נזקים ממוניים רבים.

בית המשפט העליון קבע לעניין אותו מקרה, כי השובתים הפרו את חובת הזהירות שלהם. הם ניסו להשיג על גבם של היבואנים הטבות שכר ותנאי עבודה מבלי להתחשב כלל בתוצאות. השובתים חזו את הנזק אשר צפוי היה להיגרם ליבואנים, והתכוונו לכך שאותו צד שלישי יינזק. עוד הוסיף בית המשפט העליון, כי השובתים יכלו לנקוט בצעדים שונים שיצמצמו את הפגיעה בצדדים שלישיים, מבלי לצמצם את השביתה.

ובכל זאת, בחרו השובתים לנצל עמדה של שליטה על משאבי ציבור, שנקרתה להם, מתוך אמונה שהכול מותר. הם אפילו לא נקטו אמצעים כדי להזהיר את הניזוקים הפוטנציאליים זמן סביר מראש על הבעיה שתעמוד לפניהם עת יגיעו לנמל חיפה. בכך הפרו השובתים בצורה משמעותית את האיזון בין חרות השביתה לזכויות הזולת, והתנהגותם זו הייתה משום הפרת חובה כלפי המערערות בגדר עוולת הרשלנות.

סוף דבר נקבע, כי במעשי השובתים באותו מקרה הייתה משום רשלנות, והשובתים חויבו בתשלום פיצויים בגין הנזקים שגרמו לחברות המערערות.

בהלכה הפסוקה ניתנו דוגמאות למקרים המהווים הפרה משמעותית את האיזון בין חרות השביתה לזכויות הזולת (באופן המכשיר העלאת טענה בדבר קיומה של חובת זהירות בנזיקין):

דוגמא: אם רופא שכיר מקבל הודעה שההסתדרות הרפואית הכריזה על שביתה, והוא משאיר חולה על שולחן הניתוחים, והחולה נפטר, יש ליורשים תביעה נזיקית נגד הרופא.

דוגמא: אם במהלך שביתה חוסמים השובתים צומת דרכים מרכזית, וכתוצאה מכך משתהה אחד הנוסעים בדרך שעות מרובות, ונגרם לו נזק באובדן עסקה רבת ערך.

דוגמא: אם ביתו של אדם עולה באש, והכבאים אינם נענים לקריאתו לעזרה, בגין שביתה שהוכרזה על-ידי איגוד כבאי האש.

באחד המקרים נדונה שביתת מצילים ותביעה של תלמיד אשר טבע בים. בית המשפט המחוזי בחיפה חייב את העירייה, וכן את הסתדרות העובדים הכללית החדשה, וארגון העובדים היציג של מצילי הים, לשלם לקטין פיצוי בגין טביעתו בחוף הים, אשר לא אויש במצילים עקב שביתתם.

בנוגע לאחריות ההסתדרות קבע בית המשפט, כי התרשלות ההסתדרות באה לידי ביטוי בעיקר בהחלטתה כי הפסקת העבודה במהלך השביתה תיעשה בכל סוכות ההצלה באמצע היום, במהלך חופשת הקיץ.

ההסתדרות צפתה, כי מתכונת זו של השביתה עשויה לסכן חיי אדם, אך למרות זאת המשיכה בה, ובכך הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. ביהמ"ש קבע, כי על ההסתדרות היה לערוך איזון מידתי בין אינטרס השביתה לבין חיי אדם ושלמות הגוף, ולהימנע מגרימת נזק בר צפייה לצד שלישי שאינו מעורב בסכסוך.

במקרה אחר, חסמו נהגי אוטובוס את האוטובוסים בחניון ההסתדרות ונעלו אותם מבלי לאפשר למעסיק להוציאם משם במשך שתי יממות. בכך, מנעו הנהגים מהמעסיק לממש את זכותו היסודית והקניינית על האוטובוסים. בית המשפט חייב את הנהגים בתשלום פיצויים למעסיק.

בית המשפט קבע, כי לו היו הנהגים מותירים את האוטובוסים בתחנת המוצא, או אף בחניון המעביד, נועלים אותם, ומוסרים את המפתחות, כי אז היה סבור כי הגם שגרמו לנזק, עדיין נמצאים הם בגדר ה"סביר והראוי" כמי שמפעילים את נשק השביתה כנגד המעביד. בית המשפט קבע באותו מקרה, שחלה עליהם חובה להשיב את האוטובוסים לידי המעסיק, או לפחות לאפשר לו גישה סבירה לאוטובוסים. (ת"א 17226/95, בית"ר תור בע"מ נ' מועצה פועלי ירושלים).

במקרה אחר, נתן בית המשפט צו מניעה לפעולות אלימות של עובדים, אשר מנעו בכוח הוצאת סחורות וכן כניסה ויציאה למפעל. ביהמ"ש קבע, כי יש להבחין בין שביתה לבין פעולות לוואי של השובתים, שהן עוולות אזרחיות. כל זמן שאין עוברים על ההגבלות הקבועות בחוק - אין בה משום עוולה משפטית כלפי אותו אדם. (המ' (ת"א) 2832/78, אמנט פלסטיק בע"מ נ' יערי ואח'). וכך גם במקרה בו נוקטים שובתים באלימות, ואף באלימות מילולית (דב"ע נז/41-27 ; דב"ע 92/97-41).

עורך הדין רענן בר-און, ממשרד בר-און, כהן, עורכי-דין, מסביר כי הנזקים אותם ניתן לתבוע הינם מסוגים שונים.

בכלל כך, ניתן לתבוע נזק פיזי ישיר (למשל נזק שנגרם למטען שעוכב בנמל בגין השביתה).

עוד ניתן לתבוע נזק כלכלי אחר שאיננו נזק פיזי ישיר לשביתה (למשל: הפסד כספי שנגרם עקב ייקורה של ההובלה, והוצאות כספיות נוספות בהן נאלץ לשאת צד שלישי בגין השביתה).

בנוסף, ניתן לתבוע נזקים עקיפים, כאשר המעשה הבלתי חוקי גורם נזק לא רק לנפגע הישיר, אלא למי שנפגע פגיעה כלכלית עקיפה.

כך למשל, במקרה דלעיל, בו קציני הים סירבו להעתיק ממקומן שתי אוניות מכולות שמטענן כבר נפרק, הנפגע הישיר הוא בעל השליטה בנמל, ואולם יש גם נפגעים עקיפים. למשל: בעלי המכולות שנחסמה מהם הכניסה לנמל, מי שהתקשר בחוזה הובלה עם בעלי האוניה שדרכה חסומה ונמנע ממנו לקבל את הקיום החוזי במועדו, מי שהתקשר בחוזה עם בעלי המטענים לרכישת הטובין שבמטען וכן הלאה.

שומה יהא על בית המשפט להידרש להגדרת גבול הזהירות ולקבוע היכן עובר הגבול בשרשרת הנפגעים העקיפים, על-ידי שימוש בבלמים של קשר סיבתי וריחוק הנזק.

יש לזכור, כי כפי שקבע ביהמ"ש העליון (ב-ע"א 25/71): "מן המפורסמות הוא, כי מטבען של שביתות והשבתות הוא לגרום להפרות חוזים שונים ומגוונים עד מאד; ואילו היו יוזמי השביתות או השובתים או המשביתים צריכים לשאת בנזק הנובע מכל ההפרות האלה, היה בכך כדי לחסל את מוסד השביתה ולעשותה לבלתי אפשרית. מותר לומר, כי אין שום דבר רחוק מן המחוקק הישראלי מאשר הרצון לחסל את מוסד השביתה..."

ואולם, כאמור, זכות השביתה הינה מסויגת: "גם למאבק מקצועי יש גבולות מוכרים על-פי הדין, היושר וההגינות, והבועט או מזלזל בהם אין לו אלא להלין על עצמו אם בסופו של דבר הוא יוצא וידיו על ראשו" (בג"ץ 566/76).

לפיכך, בכל מקרה לנסיבותיו יבחן ביהמ"ש עד כמה רציני הנזק לצד שלישי עקב נקיטת השביתה לעומת מהי התועלת שהייתה צפויה לשובתים כתוצאה מהשביתה, ועד כמה לגיטימיים, חוקיים ומוסריים האמצעים בהם נקטו השובתים.

באופן כזה יימתח קו הגבול בין עשיית מעשה בתום-לב לבין פעולה זדונית, ותבוצע הפרדה בין הגנה לגיטימית על זכות / חרות לבין הפקרות ובריונות גרידא.