דו-קיום במשמר העמק

קיבוץ משמר העמק היה מראשוני הקיבוצים של תנועת ההתיישבות "הקיבוץ הארצי". הקיבוצניקים עלו לארץ מפולין, גליציה ומערב רוסיה. דגל אחד שלהם היה "ציונות וסוציאליזם". דגל נוסף היה דגל ההתיישבות. הדגל השלישי היה "אחוות עמים".

אלה הם שלושת דגליה של תנועת הנוער השמאלית, "השומר הצעיר", שהקיבוץ הארצי הוא התנועה המיישבת שלו. האמונה בשלושת הדגלים הביאה את אנשי קיבוץ משמר העמק ליזום פגישות עם שכניהם הערבים, על בסיס יומיומי. הם ניהלו עימהם משא-ומתן. למדו את מנהגי הערבים ואת אורח מחשבתם. הם הוזמנו לחתונות ולחגיגות הערביות.

הערבים גמלו ליהודי משמר העמק במאורעות תרפ"ט והמרד הערבי של שנת 1936. בעיקר באמצעות פלישה לשדות שגררה אלימות, גנבות מהעדרים, גנבת ציוד חקלאי, והצתות יער. היו חילופי אש באזור. גם בין הערבים לצבא הבריטי. היה רצח חבר הקיבוץ אברהם גולדשלגר שהשאיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטנים, ב-28 בפברואר 1938.

היו כנופיות ערביות אלימות באזור וביניהם כנופיית יוסף אבו-דורה שרצחה בדם קר ובאכזריות את משה לזרוביץ ואשתו ברוריה וגיסו אליהו קירז'נר. גופות הנרצחים נמצאו רק כעבור 25 שנים. הם הותירו שלושה ילדים יתומים: חגי, יפרח ורחל. אך כל זאת, לא הביא את הקיבוצניקים להתעורר מחלום "אחוות העמים".

היהודים סלחו לערבים שוב ושוב, על הרצח והשוד והגזל. לאחר המרד הערבי, התחדשו יחסי השכנות. הביקורים ההדדיים נמשכו.

מרפאת הקיבוץ המשיכה לשמש כתובת חינמית למשפחות ערביות רבות. היהודים לימדו את הערבים את דרכי ההתמודדות עם היגיינה ועם מחלות ועם המלריה. הנחישות של הקיבוצניקים להיאחז בקרקע ולעבוד בחקלאות ולהפריח את השממה, למרות יתושים והביצות, הרשימה את הערבים. אבל בד-בבד, היו היהודים האירופאים האידיאליסטים האלה, זרים ומוזרים, ונתפסו כאיום, כפוי, ותועלת מסוימת שהם מביאים לערבים.

הקיבוצניקים לימדו את הערבים לגדל גידולים חדשים ולהשתמש בכלים חקלאיים מודרניים. הייתה ביהודים כמיהה כנה ואמיתית לדו-קיום. החינוך היה להקמת מדינה דו-לאומית. לכן, למדו היהודים ערבית. לכן, היו מפגשי ספורט לנוער הערבי והיהודי כל יום חמישי במגרש הספורט בקיבוץ.

האות הראשון המבשר את קץ חלום, היה הבגידה של סלים אבו חוסיין. בתחילה היה סלים מזמין את הילדים היהודים לטעום מפרי גנו, שהיה מלא בתותים ותאנים, ומספר להם סיפורי אלף לילה ולילה.

לפתע הידידות הזו נפסקה באחת. סלים נסע לדמשק וחזר איש אחר. הוא נעשה מנושאי דברה של הרוח הלאומנית הערבית. הוא הפתיע את ידידיו היהודים במטח של ירי צלפים שנורה תחת פיקודו לעבר טנדר נוטרים. ה"ידיד" סלים, הפך למפקד המשמר המזוין העוין של הכפר השכן אבו-שושא.

כל זאת, עדיין לא ניפץ אצל הקיבוצניקים את אשליית הדו-קיום. עד פרוץ מלחמת האזרחים בין הערבים ליהודים שקדמה למלחמת העצמאות. המעטפת הערבית הלאומנית הייתה אוהדת למפקד "צבא ההצלה" הערבי, קאוקג'י, שבחר להתקיף את משמר העמק, לאחר שנחל מפלה צורבת בקרב טירת צבי. מאות מתנדבים מהכפרים הערביים הסובבים את הקיבוצניקים רודפי השלום, "פזעה" בלשון הערבים, תגברו את "צבא ההצלה" בעת ההתקפה על משמר העמק.

הצעירים הערבים היו, מאז ומתמיד, לאומנים ולוחמניים. הם קיבלו רוח גבית לאלימות והטרור שלהם, כאשר וורן אוסטין, נציג ארצות הברית באו"ם, הצהיר באופן דרמטי במועצת הביטחון, ב-19 במרס 1948, כי "עקב אי-האפשרות לממש חלוקה בדרכי שלום, מצדדת ארצות הברית בכינון משטר נאמנות של האו"ם בארץ ישראל. הייתה זו הכרזת המעל של אמריקה. בגידה אמריקנית מהדהדת עד היום. הצעירים הערבים הלאומנים קיבלו רוח גבית אמריקנית לטרור. הזקנים הערבים נכנעו להם.

הגיבור שלהם היה קאוקג'י שהשתתף במרד הפרו-נאצי נגד הבריטים של רשיד עלי אל-כילאני בעירק. הוא נפצע וטופל באתונה על-ידי הגרמנים ועבר להתגורר בגרמניה הנאצית. שם פגש עוד לאומני אנטישמי נאצי ערבי כמוהו ושמו המופתי חאג' אמין אל חוסייני. שניהם שירתו את מכונת התעמולה הנאצית ושנאו זה את זה באותו להט של שנאת היהודים שבערה בהם. גם קאוקג'י חונך היטב על-ידי הנאצים והכריז שהקרב בין היהודים לערבים הוא קרב טוטלי... והאפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב. הוא קרא לצעירים הערבים לצאת לג'יהאד לעזרת ערביי ארץ ישראל הנרדפים על-ידי היהודים.

למרות כל זאת, התעקשו המנהיגים היהודים לנהל עם קאוקג'י שיח שלום והוא שיטה בהם ללא הרף. כך שיטה בקצין הש"י בנפת בית שאן, פלטיאל סלע (קוריס) (צורי), ובמזרחנים גד מכנס ויהושע (ג'וש) פלמון. ג'וש פלמון בן ה- 35 נחשב לבכיר המומחים לענייני ערבים בחוגו הקרוב של בן-גוריון. הוא היה מפקד במחלקה הערבית של הש"י, ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית.

בקציני המודיעין האלה שיטה קאוקג'י ללא הרף. קאוקג'י זלזל ביהודים, בלחימה שלהם, והיה בטוח שהם ייפלו חלל בידי לוחמיו בקלי קלות. זה מפני שכל כך היה לו קל לשטות ביהודים ובבריטים. הוא בטח בנשק שובר השוויון שלו - ארטילריה. היה לו גם נשק סודי בדמות קצינים גרמנים ששירתו בצבאו ודיברו ואף קיללו בגרמנית.

קאוקג'י וצבאו הערבי הוכו שוק על ירך. דינם המיידי של כל הכפרים הערבים שנכבשו נחרץ להרס באמצעות פיצוץ בתיהם. זו הייתה תשובה לפעולה האקטיבית שנקטו ערביי הכפרים, בעיקר הצעירים, כנגד הקיבוצים. היה ברור, לכל הקיבוצים, שלא יתאפשר דו-קיום עם מעטפת של יישובים ערבים עוינים. גם לאנשי הפלמ"ח ו"ההגנה" לא היו כל ספקות בנידון. משמר העמק לא גירשה את ערביי הכפרים. עזיבת הכפריים הערבים קדמה להסתערות עליהם. לא היה צריך לגרש את הערבים. גם לאנשי קיבוץ הזורע היה כיבוש והרס הכפר הערבי השכן העוין אבו-זריק, ניפוץ חזון הדו-קיום.

חברי הקיבוץ הגיעו למסקנה שכל יחסי השכנות שטיפחו ושהתגאו בהם לא החזיקו מעמד בשעת מבחן. לגבי הערבים היה הכל מילים ריקות. הם נכשלו. הוכח שוב ושוב כי הערבים מכבדים אך ורק את הכוח. אין ממש בסיסמה הדו-לאומית. השאלה המוסרית הייתה השתלטות על אדמות הכפרים. התשובה הייתה שכך יכולים אנו לקלוט נוער ושארית פליטה. זה מה שמקל על ייסורי המצפון. לא שמחה לאיד. לא רחמים. כך גם שוכנעה העדה הדרוזית בארץ ישראל, שידם של היהודים תהיה על העליונה במאבק עם הערבים. היא החליטה להחליף צד ולקשור את גורלה עם מדינת ישראל. אלה היהודים לא ייכנעו וינצחו.

מלחמת האזרחים בין ערבים ליהודים הגיעה לשיאה בקרב משמר העמק, שאת תמצית תיאורו הבאתי כאן, וקראתי בנשימה אחת, בספר 'משמר העמק לא תיפול!", מפרי מחקרו של ההיסטוריון הצבאי עמירם אזוב, חבר קיבוץ משמר העמק (מחבר רב המכר 'צליחה').

הקרב היווה נקודת מפנה במלחמת העצמאות. כך גם אנו, עדים היום, לנקודת מפנה במלחמת הטרור הערבית נגד העם היהודי בארץ ובעולם. חזון אוסלו ושברו מעוררים בנו שוב את לקחי קרב משמר העמק. מופלא כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה, עד שההשגחה העליונה תביא אותנו למסקנות הנכונות: דו-קיום של שלום הוא צו אלוהי - בתוך העם היהודי. עוצמתו של העם היהודי המלוכד ומאוחד היא חזון השלום האמיתי.