האופק הרצוי הוא די ברור
=====================
בואו נתחיל מהסוף. יש רק סוף טוב אחד לסכסוך, סוף בו יהיו על אדמות ארץ ישראל שני עמים שיחלקו שתי מדינות, עם יהודי במדינה יהודית ועם ערבי פלשתיני במדינה ערבית פלשתינית זהו הרכב האוכלוסייה כאן, העמים או מי מהם אינם רוצים לחיות תחת רשות שלטונית אחת, בשל הבדלים ניכרים במנטאליות, באורח החיים במצב הכלכלי, בהשכלה ובייחודיות הנדרשת לכל אחד מהם, גירוש או חיסול פיזי של אחד העמים אף הם פתרונות שעדיף לא להגיע אליהם, ועל כן מדבר אני על חזון ועל אופק של חלוקת השטח וזה מה נראה שם רחוק רחוק.
ולמה רחוק? כי האופק הזה כפי שאני רואה אותו לא נראה כלל על-ידי מרבית אזרחי ישראל, ונראה עוד הרבה פחות על-ידי מרבית הערבים שסביבנו.
עיקרי המכשולים
בנוסף, הסביבה הערבית הרבה יותר קיצונית, הרבה יותר דתית, הרבה יותר ענייה, הרבה יותר מרגישה דפוקה ונרדפת (בצדק או שלא בצדק) והרבה יותר מוסתת על-ידי גורמים אשר יש להם אינטרס מובהק בהמשך קיומו של הסכסוך, ומאתנו כקהילה דמוקרטית ומתקדמת הציפיות של העולם הן הרבה יותר "גבוהות", גם אם נשים בצד את היבטי האנטישמיות וההסתה (החיים ונושמים). אני מבין אדם זר החי מעבר לים אשר אינו בקיא בהיבטי הסכסוך, ורואה כהתגרות מיותרת הודעות של שר השיכון של ישראל על בניה עוד ועוד בשטחים שנכבשו על-ידי ישראל, מעולם לא סופחו אליה, ואפילו על-פי עמדתה מוחזקים כנדוניה עד ייכון שלום, והכל הכל מתוזמן כמו טיל בליסטי למועד הפגישה של ראש ממשלת ישראל עם נשיא ארה"ב, אתם יודעים מה, אף בעיני התנהגות זו נראית כהתגרות מיותרת, כלב נובח אינו נושך (AND VISE VERSA).
אנו בלב ים אי-המטמון רחוק רחוק אז מה עושים?
שתי דוגיות יריבות אשר לשתיהן אופק משותף, אי-המטמון רחוק, אם אחת מהן תקדים להגיע לאי המטמון לפני רעותה היא תשתלט עליו, כך לפחות בטוחים מלחי הדוגית השנייה ואז במקום לחתור המשותף בכל הכוח, כל אחת מהם משבשת את כוונת הדוגית הסמוכה, יורים עליה, מפנצ'רים לה את גלגלי ההצלה, זה שלב הכרחי בכל סכסוך, אך כמו בכל סכסוך גם למצב הזה יהיה סוף, סוף שהצדדים יוצאים ממנו חבולים ומדממים אך בד"כ עם די אנרגיה לעבור לשלב הבא.
ומה מציעים לנו לעשות
מציעים לנו משמאל לוותר ולהמתין בלב ים, עד אשר הצד השני יגיע לאי המטמון ומשם הוא יחליט אם ומתי אנו נהיה זכאים לעלות לחוף, ובאיזה מעמד.
מימין מציעים לנו להשתלט על הדוגית השנייה לקשור את מלחיה ולגרור אותם לחוף המטמון ואז להשתלט עליו ולהפוך אותם לחוטבי העצים ושואבי המים שלנו.
אחרים מציעים לפזר סם נמנום על שתי הדוגיות ולהיכנס לתרדמת אין סופית.
ומה אנחנו מצווים לעשות?
מה שאנו מצווים לעשות זה להמשיך לחתור, לא לוותר לעצמנו, לא לוותר לדוגית של יריבינו, להבין שאסור לעצום עין, להבין שחייבים להמשיך ולשמור על הבית, להמשיך ללקק את הפצעים והדם ולהתמודד, תוך התקרבות הדדית ואיטית לאי המטמון, באופן שמלחי שתי הדוגיות ידרכו על אדמתו במקביל, WIN WIN - אסור ליצור פור גדול מידי לאף דוגית כי מייד יריבתה תרגיש איום ענק ותירה איזה טורפדו שירעיד את כל הים התיכון, עקב בצד אגודל, תוך הבנת האופק ותוך ידיעה והבנה שהוא מאוד מאוד רחוק, תוך הימנעות מוקפדת שלא להקדים את המאוחר, תוך פעולה בהדדיות אורטודוקסית, זה הכיוון העדיף זה הכיוון בעל סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, תהיינה ודאי סטיות מהתהליך בדרך, אבל על כולנו לקוות שהסטיות תהיינה קלות ולכן תיקון המסלול יהיה קל יחסית.
ההכרה ההדדית והתורה של הצדדים הן נייר הלקמוס של כוונות הצדדים
ונניח התקדמנו ואו טו טו אנו על החוף, איך נדע אם נסתדר שם איך נדע שלא נשחט איש את רעהו ברגע שנעלה לחוף?
זו אכן בעיית הבעיות, ולכן העלייה לחוף חייבת להיות מאובטחת צבאית, היא חייבת להיות כזו שהעולם לוקח בה חלק, היא חייבת להיות במועד כזה שבו שפערי היסוד בין הצדדים קיבלו כבר פתרון במסע הארוך אל האי, בין כדור לכדור, בין טורפדו לטורפדו.
ומהם פערי היסוד?
את פערי היסוד ניתן לסכם בשניים שלושה משפטים קצרים אשר הגישור עליהם, ככל שהוא ריאלי בשנים הנראות לעיין, מחייב עשרות שנים, פערי היסוד הם אמנת החמאס, מול מגילת העצמאות פערי היסוד הם האמונה של מרבית תושבי שני העמים השוללת את זכותם של העמים שמנגד לביטוי לאומי על אדמות ארץ ישראל הערבים שוללים זכות קיומה את המדינה היהודית והיהודים שוללים את זכות קיומה של המדינה הערבית כאן.
עד אשר לא תיפתרנה בעיות יסוד אלה, כמה שאפשר במקביל בשני הצדדים, חלה עלינו החובה להמשיך לחתור, להמשיך כאמור ללקק את הדם והפצעים, וכל מי שמחפש פתרונות אינסטאנט, רק יביא אותנו אל אי-המטמון לא ערוכים ואז נאכל זה את זה, נכלה את המטמון ונעיף איש את רעו חזרה לים לסיבוב חתירה רווי דמים נוסף של 50-100 שנה.
