|
|
ישיבת ממשלה. תפקידה לשמור על הציבור [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
כהנים ונביאים בישראל "הוכתרו" על-ידי רשויות עליונות להם, ומרחב הסמכויות נקבע על-ידי אותן רשויות.
הכוהנות הוסטליות, היו הנשים היחידות ששרתו בקודש במערכת הדתית הפגאנית הרומית, עד חיסולה בשנת 394 לספירה. על חובותיהן, מעמדן, כללי ההתנהגות המצופה מהן ועוד – ראה להלן. הכוהנות מונו על-ידי המלך וא"כ הקיסר, ואמורות היו לבטא שלימות נשית בגופן ובהתנהלותן, נקיה מכל רבב.
ימיני הוא תופעה טיפוסית בישראל, שבית המשפט העליון הוא המייצג הבולט ביותר שלה. הוא שייך לקבוצה נבחרת שמכתירה את עצמה, קובעת לעצמה את דפוסי ההתנהלות ומחליטה, בין היתר, מה "טוב" ומה "רע", דהיינו: ממונה מטעם עצמה על האתיקה והנורמות של היחיד והחברה.
ימיני התמחה באלה, ומאחר שתכנן כהלכה את מהלכיו, בחר תחומי קונצנזוס, סביבם צבר תמיכה ציבורית רחבה למדי בעמדותיו, ולצידם תחומי מחלוקת, בהם הוא מהווה איום חמור על הרציונל הציבורי ועל השכל הישר הטבעי.
על תחומי הקונצנזוס נמנה הטיפול באנטישמיות – מי אינו מתנגד לאנטישמיות, ומי אינו שייך לאלה שרק מדברים ולא עושים?! לאותה קטגוריה שייך גם הטיפול בנסיונות החרם של הפוסט-ציונים על כל מה שזז בישראל – התישבות, אקדמיה, דת, ימין (קיצוני, כי הרי בעצם אין אחר...), אמנים בעלי דעות ראקציוניות דוגמת נעמי שמר ועוד. באלה קנה את מרחב התמיכה.
על תחומי המחלוקת נמנים ההתיישבות באיו"ש, איום הסרק הדמוגרפי, עליונות בית המשפט והאקטיביזם השיפוטי על כל מוסד או מסגרת שלטונית אחרת, משמעות "יהודית ודמוקרטית" בהגדרת מגילת העצמאות, זכויות יהודים מול זכויות ערבים ועוד.
הכוהנות הוסטליות של ימינו – התקשורת, אנשי "הרוח", הפוליטיקאים והאקדמיה (בחלקה), מתאפיינים בנגע הטיפוסי של מי שאין לו מרות, אין לו מורא ואין לו דרך ארץ בפני שום דבר ובפני אף אחד. אם יהיה מי שיטען שאני מגזים בדברים, אסכים עימו. המטרה של ההגזמה הלא כל כך קשה, היא להבליט את הנגע ולקשור אותו לאירועי השעה.
אנו עומדים בסימן אירוע החטיפה של שלושה נערים צעירים יהודים, בגוש עציון, בדרכם הביתה, ורציחתם בדם קר על שום עצם היותם יהודים. סביב האירוע עצמו קיים רעש גדול, רובו בלתי רלוונטי לנושא העיקרי – המשטרה פישלה, צה"ל לא היה במיטבו, הנערים לא היו צריכים לנסוע בטרמפים, ועוד כהנה וכהנה דברי להג טפלים שיש מי שמנסה באמצעותם לטשטוש ולהשתיק את הדילמה העקרית: היד הערבית הקלה על רצח יהודים.
מהצחוק הנשמע מקלטת השיחה במהלך החטיפה וכנראה גם ביצוע הרצח, עולה שלא רק שהם נרצחו בדם קר, הדבר אף היווה שעשוע לרוצחיהם שמילאו שחוק פיהם תוך כדי מעשה. מספר שבועות קודם לכן נרצח מיצב משנה מזרחי ע"י קבוצה אחרת של "חסידי אומות העולם" של חמאס ורק במקרה לא נספתה עימו כל משפחתו. ואם חוזרים עוד קצת לאחור בזמן, תמונה זו הולכת וחוזרת על עצמה פעם אחר פעם.
לנביא ולכוהנות הוסטליות יש אג'נדה משלהם. אצלם לא רצח יהודים הוא העיקר, אלא שימור האייקון המאותרג התורן – מחמוד עבאס.
ומספרים לנו על גבורתו בוועידה הערבית בריאד על שגינה את הרצח, ושוכחים לספר לנו שיום לאחר מכן כבר הודיע שר החוץ שלו שהוא חושב שכל סיפור הרצח הוא בדיה ישראלית. ועוד באותו יום יוצא הרשות בפניה למועצת הביטחון ודורש ממנה להגביל את פעילות ישראל לחיפוש החטופים – מחמוד עבאס הקדוש, מבין היטב שבממשלת הטכנוקרטים שהקים בשיתוף עם חמאס, מוטב שידבר בשני קולות כפי שעשה תמיד. קול אחד עבור הנביא (ונביאים אחרים שכמותו), הכוהנות הוסטליות והמערב "הנאור", וקול שני בשרות האינטרסים הפלשתינים.
אם הייתה מצליחה החטיפה...
אם אכן הייתה מצליחה החטיפה כפי שהתכוונו מבצעיה, היו בידי הפלשתינים קלפי מיקוח שהיו מאפשרים חזרה כעל הסחטנות מימי שליט העליזים, ו"הענשה" של ישראל על ביטול פעימת השחרורים האחרונה במסגרת המו"מ שכשל. מחמוד עבאס רוקד על כל החתונות ומרוויח מכל העולמות; והנביאים ממשיכים להתנבא נבואות שקר, והכוהנות הוסטליות ממשיכות לעבוד את אליליהן...
וראה את יד הגורל, למחרת הלוויתם של שלושת הנרצחים, נחטף נער פלשתיני, ומספר שעות לאחר מכן, נמצאה גופת נער ביער ירושלים כשהסימנים עליה מראים שנרצח, הגופה שרופה בחלקה והמשטר מתקשה להגדיר את מהות המקרה ואת הקרש בין שני האירועים – אפשר שקיים קשר כזה, אפשר מניעיו הם לאומניים ואפשר שלא.
משפחת החטוף אינה מחכה לממצאי המשטרה, האספסוף הערבי אינו מחכה לממצאי המשטרה, מחמוד עבאס אינו מחכה לממצאי המשטרה וגם הנביא וכוהנות הוסטה אינם מחכים – כולם מתלהמים פה אחד, מתסיסים את הרחוב וגורמים למהומות, השתוללות, נזקים וסיכון חיים. ואלה שאך לפני יום ביטאו בקושי ובקול ענות חלושה את הסתייגותם מרצח יהודים, יוצאים עתה בקול ענות חזקה, בתרועות ובשופרות כנגד "ונדליזם יהודי" ואינם חוסכים מילות שיסוי וגינוי של מי שהם מאמינים או סבורים שהוא אחראי או אשם – יש צביעות גדולה מזו" יש נבלות גדולה מזו? יש שפלות גדולה מזו – לדעתי, לא.
ובשעה שמתחוללים אירועים אלה, בשעה שהחמאס המתלהם באיו"ש ובעזה מבטיח עוד חטיפות, יורה רקטות ופצמ"רים לכל עבר וממשיך לדוג במים פוליטיים עכורים שמספקים לו תומכיו הגלויים והסמויים, יושבת ממשלת ישראל, למעשה, בחוסר מעש משווע, משל היא מנותקת מהציבור ומהאירועים, משל היא אינה מבינה שהיא מאבדת שליטה על הנעשה, משל היא אובדת עצות באמת. ואם היא אכן אובדת עצות, התפוצצות רבתי קרובה במקומותינו היא רק עניין של מקום ועיתוי.
הנביא והכוהנות הוסטליות, ממשיכים להטיף מוסר לציבור, הם מעל לכל, והם יודעים הכל. הם כוהני האמת והצדק והם יגידו לכולנו מה "נכון" ומה "לא נכון". ויש ערוצי תקשורת שלהם העוז והחוצפה לדבר על "שעותיה המכוערות של המדינה", שעה שאיש עדיין לא באמת יודע מה התרחש באותה חטיפה של הצעיר הערבי. הם אינם מזהירים מפני רצח יהודים, אלא מפני העובדה שברשתות החברתיות הולך ומצטבר זעם של רבים שאינם מבינים את המתרחש, אינם משלימים עם מה שקורה ואינם יודעים היכן מסתתרת ממשלת ישראל והשרים המופקדים בה על הביטחון הציבורי ומפני מי ומה.
וכבר שבענו מהם הטפות מוסר על עולות "תג מחיר" אבל לא שמענו דבר על ה"סופר תג-מחיר" של השבאב הפלשתיני אתמול בכל רחבי ירושלים. לא שמענו דבר על איומיו החוזרים של החמאס לחטוף ישראלים לצרכי מיקוח או סתם רצח, לבד מהצורך לשקול תגובות מהראש ולא מהבטן. אבל כשהראש אינו עובד, הוא יכול לשקול עד בוש, ושום דבר מועיל לא יצא מכך. ובמציאות הזו מפרסם צמד הליצנים לבני את אהרונוביץ' אזהרה על החמרת התגובות כנגד "תג מחיר" הישראלי – מה שמטריד אותם בימים אלה הוא קישקוש סיסמאות על מבנים ולא רצח וחטיפה של יהודים. כן, אלה סימנים ברורים של אובדן עשתונות ממלכתי...
דומה שמתקרב הרגע בו הציבור הישראלי לא יסבול זאת יותר, והרשתות החברתיות, שעתה מאויימות ע"י הכוהנות הוסטליות של משרד המשפטים והפרקליטות בענישה בגלל הסתה, נותנות לכך ביטוי מובהק. פתאום איבחנו האוטיסטים של התקשורת שקיימת הסתה ברשתות החברתיות..., ומה הפלא?! הציבור אינו מוכן יותר לשמוע דברי הבל והוא נותן לכך ביטוי בצינורות הביטוי העומדים לרשותו.
אין זה תפקידה העיקרי של הממשלה לשמור על הקואליציה. אין זה תפקידה העיקרי לשמור על מחמוד עבאס ואין זה תפקידה העיקרי לשמור על קרי שבע-רצון.
תפקידה הראשון העיקרי והמכריע הוא לשמור על שלום הציבור הישראלי; אין ולא יהיה לה תפקיד חשוב מזה. בשרשרת האירועים האחרונה היא מתגלה כחדלת – אישים, כשלונרית, אובדת עצות, לחיצה וברברנית. ובכל אלה היא מערערת את אמון הציבור בה, ביכולותיה ובכוונותיה. אין סכנה גדולה לסדר הציבורי, לשמירת החוק והסדר, ולציות להוראות הממשל המרכזי מחוסר אמון של הציבור בממשלה ובמוסדות השלטו; בחרום הרבה יותר מבעיתות רגיעה. "תג מחיר" היא הצרה היותר קלה שתפקוד אותנו אם לא תבסס הממשלה מחדש את אמון הציבור בה, ביכולתה ובמחויבותה לספק לו ביטחון.
