יום האשה הבינלאומי 2005 עומד בסימן הדרדרות ערכית ומוסרית והתבזות אינטלקטואלית מוחלטת של הגברים בישראל כמגזר וקבוצה הגמונית. יותר דיכוי, אפלייה וחוסר הגינות בסיסית כלפי נשים לא מוצאים אותם טוב. זה הזמן שיקחו את עצמם בידיים ויעשו מעשה, למען כבודם האישי והקיבוצי. ואין לי כוונה להפסיק להזכיר להם את זה, גם אם המראה לא מחמיאה להם במיוחד.
פעם, לפני הרבה שנים, זו היתה בושה נוראית להודות קבל עם ועולם שהלכת לזונה. בחודש האחרון פורסמה במגזין בילוי תל אביבי כתבה המאדירה את התופעה. המתרברב, מסעדן תל אביבי, נשמע אומר לרשתות הטלויזיה, שנתנו לו - כולן כאחת - זמן מסך בפריים טיים (בעיקר בזכות קבוצת נשים שמחאתה קידמה את יחסי הציבור האישיים והמסחריים שלו), שהיו לו "חוויות מדהימות" עם זונות.
הוא דיבר בשבחי המבחר המשתפר והאיכות העולה של ה"פיצה", שמגיעה תוך 30 דקות. אשתו מקבלת את זה כי "ככה זה בעולם". הוא אמר, לא היא.
הסאב טקסט מספר לי פשוט על גבר אלים (ע"ע סוגי אלימות בהמשך), אבל לא זה מה שמדאיג אותי כרגע. אני, כאשה, מודאגת מהעלייה ברף דיכוי נשים בישראל והירידה המדאיגה במידת התגובה הנשית לדיכוי הזה, בהתאמה. ירידה בכמות וירידה באיכות.
אבדה הבושה. החפצת נשים, זלזול עמוק, דיכוי עמוק, שנאת נשים, פעולות בוטות נגד זכויות האדם של נשים, שלילת הזכות הבסיסית להתפרנס בכבוד, אפילו שלילת הזכות לאמהות הפכה מטבע חברתי נפוץ במקומותינו.
ה-Backlash התחיל, כמו תמיד, בכלכלה. מאבק החד-הוריות לפני שנתיים סימל עבורי את תחילתו של מאבק נואש של כולנו על שמירת הישגיהן של נשים בחברה דכאנית - הזכות להתפרנס בכבוד, הזכות להכרה בזכויותיהן, הזכות לאוטונומיה, הזכות לתקווה. 80% ממקבלי שכר מינימום ומטה הן נשים, ולא בכדי. שלילת הקצבאות ומסע ההשמצות הציבורי חסר התקדים נגד נשים בכלל ונשים עניות בפרט, משאיר אותנו מתבוססות במקום בו אין ממנו מדרגות לשמיים.
הגבול הוא גבול העוני, העוני הוא אמצעי משטור מצויין, המאפשר לחברה הגברית המבעבעת מפחד עמוק מאובדן ההגמוניה, לשלוט בנשים. ככל שיש יותר נשים עניות, מנוצלות, מתחננות על זכותן הבסיסית לחיות בכבוד, נסחרות, מתחננות על הזכות הראשונית לגדל בעצמן את ילדיהן, חיות בפחד מגברים אלימים שהמערכת ממשיכה לשלוח שוב ושוב למעצרי בית על-מנת לצקצק בשפתיים צקצוק מתחסד כשהן נרצחות - ככה גדלה מוטת השליטה הגברית על נשים.
אחת משיטותיו של ה-Backlash להיות אפקטיבי יותר, הוא יצירת מצב חירום, שמעמיד את השיח על זכויות נשים הקרובות להגמוניה, באור מגוחך בעיני עצמן ובעיני דעת הציבור: מה את נאבקת על זכות גבוהה כש-80% ממקבלות סחר מינימום הן נשים, כשנשים נסחרות כמו פיצה, כשטיפש תל אביבי הופך את השימוש בזנות לדוגמה אישית, וחמור מכל - כשאי אפשר לקחת מטפלת כי מטפלות בוגדות בייעוד האימהי הקדום של האשה ומתאכזרות לילדים.
לכי הביתה, אשה, וותרי על הזכות להתפרנס כי לא תצליחי ממילא, וותרי על הזכות לזוגיות שווה ושוויונית כי "ככה זה בעולם", וותרי על הזכות על גופך כי זה היצע וביקוש, לכי לעבוד חינם כדי שלא יגנו אותך בשולחן הממשלה כ"פרזיטית", אל תשלחי את הילדים לתחליף אמא כי תחליף אמא הוא בוגדני, הילדים צריכים רק אמא.
סיפור המטפלת, גם הוא מדהים בעיני. באותו שבוע קרו שני דברים: דוקר סדרתי נשלח למעצר בית כי "אינו מסוכן לציבור", ורצח בקניון את קובי יעקב ז"ל. המטפלת נשלחה למעצר בית כי היא "מסוכנת לציבור" (ערעורה התקבל לבסוף בערכאה גבוה יותר). השופטים ששלחו אותה למעצר, כמו הציבור כולו, חוו אותה כמי שבגדה בתפקיד הארכיטיפי של האמא. אשה, שפגעה בדימוי העמוק והלא מודע של הגבר על אימו, ראויה ללינץ'. תא המעצר החליף את ככר העיר.
ערוץ 10 הגדיל לעשות ובאותו ערב יצא לבית יולדות וכיסה את הסיפור מנקודת מבטן של יולדות טריות, שהצהירו במבט גלוי למצלמה שהן לא תעשינה את זה. הן לא תבגודנה בתפקיד האם, הן לא תשלחנה את התינוק בן השעתיים למטפלת. כולן ראו אותה ערב קודם, דקות לפני שיצאו ללדת, מכה את התינוקות. המסר הוטמע - לא כדאי להן להיות היא. היתד הראשונה בהדרתן כאמהות מכל קרבה שהיא לעמדות השפעה בעולם, כבר תקועה עמוק בתודעה. המתנתי בסבלנות לשמוע מי תתבלבל ותקרא למטפלת המתעללת "אמא". המציאות גדולה מהחיים - בין אשה לאשה צולם אב טרי אחד, שהציג גם את משפט המחץ של הכתבה: "שאמא תעשה ככה לילד שלה?"
דענה, בנות, זו לא המטפלת שהתעללה בתינוקות, זה ארכיטיפ האמא שבגד - ואנחנו, נשים בשר ודם, נדרשות כעת על-ידי הציבור לשלם את המחיר על תחושת הנבגדות הזו של העולם הגברי בישראל.
יום האשה הבינלאומי מצייר, אכן, תמונה עגומה. קשת האפשרויות שהשנה האחרונה התוותה לנשים נע בין עוני וזנות לבין שיבה של נשים הביתה. הפעילות הרדיקלית של נשים מכל קצוות הקשת החברתית, גוועה. אוניברסיטת חיפה, ממעוזי הפמיניזם הרדיקלי בישראל, שלחה לא מזמן בלי להתבלבל הזמנה לכנס הנושא את הכותרת "מנהיגות בשנות ה-2000 - בין תיאוריה למעשה". בכנס מוצגים נושאים כמו "מה הסיפור שלו" (בפרפראזה על "הסיפור שלה" - her story?), מנהיגות לגלובליזציה - לקחים בישראל, התפתחות מנהיגים מילדות לבגרות, סוגיות מנהיגות בארגון המורכב, מנהיגים בארגונים - מה ידוע לנו ומה ממתין לתשובות מחקריות, וכולי.
11 גברים מרצים בכנס, חלקם גנרלים פתטיים בדימוס. ואשה אחת, רעיה שטראוס, על "מנהיגות עם נשמה: מנהיגות רגשית וערכית". יצאו פוליטיקלי קורקט בחוג לסוציולוגיה בחיפה, והצליחו בו זמנית לשמור את האשה במקום הראוי לה. לא נגדם יש לי טענה, הם בס"כ חבורה של גברים מפוחדים שבכורתם מאויימת. טענתי היא נגד אותן פמיניסטיות חיפאיות, שראיתי "מפוצצות כנסים" לא אחת - בדר"כ כנסים פמיניסטיים שלא היו לטעמן רדיקליים ופמיניסטיים דיים. איפה אתן בכנס הזה? ימי ה-Backlash הם זמן האמת של כולנו. הכנס מחר - צאו ו"פוצצו" אותו.
טענתי היא גם נגד רעיה שטראוס. הבוגדת היא לא המטפלת המתעללת, הבוגדת היא רעיה שטראוס - באחריותה כלפי ציבור הנשים בישראל.
עצוב, היום הזה. לסיפא, אני ממליצה לכולנו לקרוא בעיון את ספרה החדש של ד"ר אורית קמיר, "שאלה של כבוד". קמיר מציעה פרספקטיבה מחודשת לניתוח המפה החברתית בכלל ומעמדן של נשים בפרט, דרך מידרג הכבוד. היא מחלקת את הכבוד ל"הדרת כבוד", השמורה לגברים ונשים מודרות ממנה, ל"הילת כבוד" הקשורה לכבוד השמימי, שהוא זכר בתודעה התרבותית, "כבוד סגולי" - זה הפנימי שנולדנו איתו (dignity) ו"כבוד מחייה" - respect - מרחב המחייה שנגזל מנשים בעזרת שכר מינימום, עוני, החפצה, סחר בגופן, יחסי ציבור מגמתיים והגדרה מחדש של תפקיד ההולדה והאמהות שלהם, שוב ושוב.
הניתוח של קמיר מדוייק, מחודד ויצירתי. הוא נותן לנו עוד מבט על המארג שאנו ארוגות לתוכו, מבט שיוסיף לנו דעת ודעת שתוסיף לנו תקווה לשינוי.
יום-אשה שמח לכולנו.
______________________________________________
מתוך גליון יום האשה 2005 של אתר "הדרך למעלה" -
www.haderech.co.il 
