הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בצומת דרכים מסוכנת.
במהלך המלחמה היינו עדים לגילויי אחדות והתגייסות מרוממי נפש למען החיילים, הפצועים ומשפחות נופלים, לצד הוקעה ודה-לגיטימציה לקולות 'אחרים', לכל מה שאינו מתיישב עם הקול ההגמוני, הסמכותי, אשר סביבו התגבשה הסכמה לאומית רחבה.
מה שמפחיד יותר מהאיום החמאסי, האירני והדאעשי,
זו משטרת המחשבות, ציד המכשפות ואווירת ההפחדה שנוצרה כאן כלפי כל מי שמעז להביע דעות ׳אחרות׳, אשר מיד מתויג כ'עוכר ישראל'.
התפיסה הדמוקרטית גורסת שאני אלחם כדי שאתה תוכל להביע את דעתך המנוגדת לשלי.
שעת הלחץ שחררה רסנים ורגשות גזעניים מודחקים והתלהמות לאומנית. זוהי האלימות עליה התריע ראש הממשלה המנוח
יצחק רבין, כי המתלהם והמנאץ, גם ירביץ, ולבסוף ירצח. הכול על אותו הרצף.
שלילת זכותו של אדם לחשוב אחרת ולומר את דעתו, מהווה בפועל שלילת עצם קיומו של 'האחר'. השתקת הקול מהווה צעד מסוכן בדרך להשתקה פיזית, וכבר ידענו בעבר 'השתקות' פיזיות. ראו רצח אמיל גרינצוויג ורצח יצחק רבין.
יש להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית למסלול השפוי שאולי סטתה ממנו, ולחדד שוב ושוב את משמעות הדמוקרטיה, כי מקהלה של קול אחד אינה מהווה דמוקרטיה. זוהי טוטליטריות מחשבתית, וטוטליות מעצם טבעה פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות תחת מסווה של 'הגנה על בטחון המדינה', וכאן טמונה הסכנה.
זוהי שעה של חשבון נפש לאומי וחברתי. חשוב שיישמעו בשיח הציבורי קולות רבים ומגוונים ועובדה זו מחזקת את הדמוקרטיה הישראלית. החוסן הלאומי שלנו טמון דווקא בשונות החברתית והפוליטית בחברה הישראלית, על פלגיה והשקפותיה, בצבעים המרכיבים את הפסיפס הישראלי אשר הופכים אותו למוצלח ופלורליסטי, כאשר מעל לכל מתקיים אתוס מאחד בדבר הצורך בקיומה של מדינת ישראל חזקה.
חברה המשתיקה את זכות האזרח להביע דעתו היא חברה חלשה. המחלוקת היא לב לבו של השיח הדמוקרטי. במקום שצד אחד כופה את השקפת עולמו על אחרים, במקום שלא מתקיים דיאלוג ומשא-ומתן בין תפיסות מנוגדות, הרי שמתקיימת כפייה מחשבתית.
חיזוק הדמוקרטיה משמעו הבנה עמוקה של הזכות להביע דעה, ולשלם את המחיר בעבורה: שיח ציבורי מתמיד וניגודים פוליטיים עלולים להביא למשברים פוליטיים וחברתיים ולעלייה וירידה של ממשלות.
אך כל אלו טובים עשרות מונים למול האלטרנטיבה הטוטליטרית.
