השבחים המורעפים על הסולידריות הישראלית במלחמה מרקיעים שחקים. אין ספק שהתמיכה במלחמה וביעדים שנקבעו, לפחות תיאורטית, על-ידי ה
ממשלה, הייתה גורפת.
האם גילויי הסולידריות היו, עד רגע כתיבת שורות אלה כאשר המלחמה עדיין לא פסקה אלא חודשה לאחר 72 השעות של הפסקת אש, יוצאי דופן ביחס למלחמות ישראל אחרות? התשובה היא לא. בכל מלחמות ישראל, כולל במלחמת לבנון הראשונה, הייתה אחדות מחנה מאוד משמעותית.
יש להדגיש היטב: אין הכוונה אלא למהלך המלחמות, לפחות בתחילתן, ולא בעקבותיהן, וודאי לא לפני שהן פרצו. אם כבר הזכרנו את מלחמת לבנון הראשונה, הרי לגבי היעד של 40 ק"מ הייתה הסכמה מאוד משמעותית. ייאמר לזכותה של החברה הישראלית שבעתות משבר קשות מאוד, וודאי מלחמה, היא מצליחה לגייס תעצומות נפש בלתי מוכרות בעתות רגיעה. היות שהחברה הישראלית נורמלית לחלוטין ביחס לסכנות לעצם קיומה, אין סיבה שלא תהיה סולידריות. עד כאן בטוחני שרבים יסכימו עמי אלא שהדברים שלהלן וודאי לא יעמדו באותו היחס.
החברה הישראלית היא חברה מפוצלת ושסועה מכל בחינה שהיא. חבל להכביר מילים על כך כי אין אדם החי במדינה זו ואינו מכיר את השסעים הכה עמוקים שבתוכנו. עם קצת נתאמץ, נמצא סימנים לכך גם בעתות מלחמה, אם כי סימנים אלה אינם כה בולטים לעין.
ראשית, הסולידריות החברתית היא כלפי צה"ל ולא כלפי הדרג המדיני. מובן שברגע שכל אחד ואחת מאזרחי ישראל יש להם ילדים או בעלים או אחים או קרובי משפחה אחרים המשרתים בצה"ל, תהיה זו סתירה מהותית לא להזדהות עם הלוחמים. מעולם לא הייתה בקרב הציבור לגבי ניהול מלחמה כלשהי על-ידי הדרג המדיני. בכל מלחמה היו טענות קשות שהופנו כלפי המנהיגים מצד זה או מצד זה, תוך כדי המלחמה. זה קרה גם במלחמה זו.
נא לקרוא את העיתונים מלני שלושה שבועות עת הוחלט על-כניסה קרקעית, ותיווכחו שלא הייתה תמימות דעים לגבי החלטת הדרג המדיני. מתי בכל זאת השתנה המצב? כאשר נחשפו המנהרות וכל החברה הישראלית נכנסה להיסטריה. החשש מן המנהרות איחד את כל הפלגים ואפשר לצה"ל לטפל בהן. זו הייתה החלטה יותר אמוציונאלית מאשר מושכלת, במיוחד מצד אלה שבאופן מסורתי מתנגדים לממשלה הנוכחית. ראש ממשלה המקבל מחמאות מן האופוזיציה אינו עניין של שגרה בישראל. גם לגבי המטרות לא הייתה כלל אחדות דעים.
ראש הממשלה דיבר על "שקט יענה בשקט", ורבים הסכימו, אך לא פחות מכך רבים קראו לראש הממשלה למוטט את חמאס, לכבוש את כל הרצועה ולגרש את כל ראשי חמאס. ראשי הרשויות שבדרום ודאי הסכימו על היציאה למלחמה לא היו מוכנים, ואינם מוכנים גם כיום לשמוע שהשקט שיושג יהיה לשנים.
הם רוצים, ובדק מבחינתם, שקט לעולם. הביקורת שהופנתה כלפי ראש הממשלה בעקבות הפסקות אש שהופרו על-ידי חמאס הייתה קשה ועיקרה מדוע ישראל מסכימה להפסקות אש? היו פוליטיקאים מתוך המחנה של ראש הממשלה, שיצאו, תוך כדי מלחמה, בביקורת קטלנית נגדו. גם פובליציסטים מתחו ביקורת חריפה נגד נתניהו, גם זאת תוך כדי מלחמה.
ואם בתקשורת עסקינן, אין צל של ספק שהוויכוח לגבי המלחמה, מטרותיה ותפקוד כל המעורבים בה, לא פסק. בכל כלי התקשורת למיניהם הוצגו עמדות מנוגדות, התנהלו ויכוחים מרים מאוד ולא כל אחדות. ברגע שהוכרזה הפסקת האש האחרונה בת 72 שעות, כבר אולפני הטלוויזיה ורדיו, ודפי העיתונים מלא בביקורת או בתמיכה במלחמה למרות שהיא לא הסתיימה. פרשנים שונים, אנשי צבא לשעבר או מדינאים, אנשי חברה ופוליטיקה, אנשי אקדמיה ומומחים, התווכחו ממש לגבי השאלה האם להמשיך במלחמה או להפסיקה? האם כדאי לעשות כך או כדאי לעשות אחרת?
עוד תופעה שנתגלתה במלוא כיעורה במהלך המלחמה הייתה האלימות כלפי אלה שלא הזדהו מספיק עם המלחמה לדעת מפעילי האלימות כמובן. רבים העדיפו למלא את פיהם מים כדי לא להיתקל באלימות קשה. את התופעה הזו יש לגנות בכל לשון של גינוי.
אז בהחלט הייתה סולידריות עם צה"ל וחייליו כולם. אחדות השורה, לא. החברה הישראלית התנהגה כרגיל, ולפחות בכך אל היו הפתעות מרעישות. אחדות, כן. אחידות, לא.
