מה רצו מברל כצנלסון?

אף גוף ציבורי איננו יכול לזקוף על עצמו יותר זכויות מהקיבוץ באשר לקימום היישוב בארץ, קימום הצבא העברי, החקלאות והכלכלה בכלל; ואין גוף בארץ שהוא כל-כך משוקץ כמו הקיבוץ - החל ב"מיליונרים על שפת הבריכה" מפיו של מנחם בגין, המשך בהשוואה לחיזבאללה מפי כלת פרס ישראל דליה רביקוביץ' ועד הוונדליזם שעשו בהם בשנות ה-80 של המאה הקודמת "המקופחים" בטענה שכל מה הצליחו לקומם בדם ויזע במשך עשרות שנים - שייך בעצם להם, ל"מקופחים".

ולמה אני מזכיר כל זאת? כיוון שממש לא ברור לי מדוע התנפלו בזמנו על ברל כצנלסון על כך שכמייסד וכעורך הוצאת הספרים "עם עובד" פרסם (שומו שמיים!) את ספרו של דוד מלץ, חבר קיבוץ עין חרוד, שהעז לתאר - ליד הערכה עמוקה לקיבוץ ולחלוציו, גם קצת צללים ופגמים שהישיבה הצפופה של קומץ אנשים בקומונה אחת - גורמת לכל אחד מן הפרטים.

הגיבור הראשי של היצירה הוא מנחמקה, איש קטן, לא מתבלט בקיבוץ, לא נחשב ל"עמוד תווך" ולא ל"סוחב", אלא סתם עובד, קצת איטי, קצת נדחק, לעולם לא דוחק, אבל עם זאת בעל נפש נפלאה - הוא אוהב אהבה עזה את רעייתו חנקה, מעריץ אותה ונותן לה "ספייס" - הוא מטפל בתינוק שנולד להם כדי שהיא תוכל לעבוד כרפתנית - מקצוע הרבה יותר יוקרתי מאשר העגלונות - תפקידו הזניח במשק. הוא לעולם לא יעלה בדעתו לתת עינו באישה אחרת, למרות שבכנות ראויה לשבח הוא מתוודה שלא פעם גוף של אישה מעורר בו תשוקה, עליה הוא מתגבר בכוח רצונו ובאהבתו העזה לזוגתו.

חנקה עצמה היא גם כן דמות נדבקת ללב: היא אומנם עוברת תקופות לא קלות בשלוש לידותיה (לאחר הלידה הראשונה היא שוקעת לדיכאון אחרי לידה - השם הזה אינו מוזכר בספר, אבל אין ספק שאלה הם הסימפטומים). היא נאמנה למנחמקה, הגם שהיפיוף של הקיבוץ שמואל גרוסמן, שהרס מספר משפחות, מחזר אחריה במרץ, וגם מצליח להרטיט את ליבה, וכמעט לפתותה. חנקה מזכירה למנחמקה את אימו הנלבבת, והיא גם מטפלת במסירות ובאהבה במנחמקה חולה האולקוס, ואחר-כך פצוע בקרב עם הערבים שרצו לגזול מהם אדמה שנקנתה כדין.

יש עוד דמויות נפלאות ברומן (מלץ מכנה את היצירה שלו - "סיפור"): אדון שנברג, שהיה בגרמניה סוחר עצים, הגיע לקיבוץ במעמד של אבי אחד מחברי הקיבוץ, עמד על זכותו לעבוד, וכאשר תן טרף מספר תרנגולות בלול שהיה תחת טיפולו והשגחתו - הוא מזמין את עצמו לבירור לתדהמת מזכירות המשק. הוא מתפעל מהעולם המיוחד הזה שבו חיים ללא ממון, אותו אליל שהפך את האדם לעבד. הוא מתפעל מלידת תינוקות, מפרח, מעץ, ונדהם איך חברי הקיבוץ אינם מבינים שהם חיים בגן-עדן.

דמות נפלאה אחרת ברומן היא אברהם קליין, איש חלשלוש, ולפי מידותיו היה מתאים לו להיחשב כדמות נדחקת, ולא דוחקת, אבל הוא עושה מאמצים על-אנושיים כדי לא לפגר בעבודה, וכשהוא פותח את פיו (לעיתים רחוקות), ומדבר על התכלית של האדם העובד, על כך שאיבדנו את הניצוץ של לימוד תורה ליד שולחן האוכל, ועל הצורך למלא את שעות הפנאי בתוכן - כל הקיבוץ מקשיב לו פעורי פה.

כל הדמויות ברומן עובדים במסירות, ומתמודדים בגבורה בקשיים אדירים: הברחש בימי קציר השעורה (מי שלא חווה חוויה נוראה זאת לא יכול להבין את האומללות שהיא גורמת), הקדחת, העבודה הקשה מנשוא, ההמולה של מחנה עבודה בלי טיפה של פרטיות, הערבים השכנים שתוקפים את אנשי הקיבוץ (המאבק על "מדרון הקטטה").

ובכן, מהי "הדיבה" שבעטיה התנפלו על ברל כצנלסון על כך שפרסם את הרומן הזה בהוצאה של תנועת העבודה? רוב הטענות המופיעות בספר מוטחות, לדעתי, בטבע האדם, שהקיבוץ לא מצליח לשרש, ורק מיעוטן הן כלפי ההווי הקיבוצי עצמו: יש בקיבוץ קבוצת עובדים "סוחבים", "בעלי מעמד" שדוחקים את האיטיים יותר, ופעמים הם מרכלים עליהם, ואף מתעללים בהם. בין "הסוחבים" האלה נמנים ישראליק החצרן, משה גבעולי מומחה המטעים, שלמה תמרי אוהב המוזיקה המסור לעבודה כמו לדת (כועס כשמדברים על "דת העבודה" ממדרשו של א"ד גורדון, מפטפטים ושובתים מעבודה), נחומי ומונדק הצמחוני, דב כהן ושמואל גרוסמן שהוזכר לעיל.

לעומתם, עובד כמו מנחמקה, משקפופר, מועסק כמוביל מים מהמעיין, כעגלון, כמוביל מספוא (דוד מלץ עצמו עבד במספוא בתחילת דרכו בקיבוץ עין חרוד), זוכה למעמד לזמן מועט כאשר הוא יושב על גב עגלה מלאה תלתן, שהוא עצמו זרע והנביט.

מה עוד? יש מטפלות מרושעות המדברות בשמו של מדע גידול הילדים, מרכלות ביניהן, ואף שמחות על אֵידָהּ של חנקה שמתקשה להיניק את ילדיה. "המבריאה" (כינוי למכינה מנות דיאטה במטבח) מלכה הורנשטיין גסת הרוח, שלעיתים שוכחת להגיש מנה למנחמקה.

שלמה תמרי המתעלל למנחמקה, איציקל הרכלן והלץ, בן אברהם האידיאולוג, שמבקש לנשל את מנחמקה ואת חנקה מחדרם שהשקיעו בו את נשמתם - כי הוא זקוק למקום לענייני רוחניות. עגלונים שמתעלמים מחברים הנושאים משאות כבדים, ואינם מסכימים להעלותם על עגלותיהם. יש המרכלים שילדים הם נטל על תקציב הקיבוץ הנמצא בדפיציט, וזאת הסיבה שחנקה נתקפת מרה שחורה כל פעם שהיא נכנסת להריון (ראו עמ' 180, 184).

ומהי "הדיבה" כלפי הוויית הקיבוץ? ובכן דוד מלץ מתאר המולה בלתי נסבלת בחדר האוכל. מי שהיה רגיל בגולה שליד השולחן אמרו דברי תורה, והיה דרך ארץ - קשה לו להתמודד עם הרעש, הדחיפות ובולמוס האכילה בקיבוץ. אין אינטימיות בין הורים לילדיהם, הילדים גדלים בידי זרים, והשכבת הילדים בערב נעשית על-ידי כל ההורים יחד, כך שכמעט אף פעם אין שיח אינטימי בין הורים לילדים. יעקבלה, הבן הבכור של מנחמקה וחנקה, מקנא בזאביק הגר במושב, שאימא שלו היא רק אמו, והיא זאת שרוחצת אותו ומלבישה אותו (עמ' 189).

גם ההנקה נעשית בציבור, והגם שזה יפה שאישה אחת מיניקה גם ילדים שאינם שלה משום שלאימותיהם אין חלב - אבל הפרהסיה הזאת גורמת עוגמת נפש. נשים שמטבען מעוניינות להתהדר בלבוש - תלויות ברצונן הטוב של המחסנאיות. וכן, יש גם חברים בקיבוץ (למשל, שמואל גרוסמן היפיוף הדון ז'ואן), שהמקום צר עליהם, והם מרגישים בו מחנק, והיו רוצים להמריא, דבר שהקיבוץ איננו יכול ואיננו רוצה לאפשר.

זאת כל הדיבה?! הרי שברור כי מהפיכה ענקית כזאת שחוללו הקיבוצים, מהפיכה שכמוה לא נראתה מעולם בתבל כולה - יכולה לגרום גם סבל לפרט, ועל כך נכתבו אחרי דוד מלץ עשרות ספרים של יוצאי קיבוץ ועוזבי קיבוץ (לאחרונה ספריהן של יעל נאמן "היינו העתיד" - 2011; ארנה גולן "ילדה של קיבוץ" - 2012). ועל כך באו חשבון עם ברל כצנלסון?!

אני חייב לציין שיש בספר הזה גם לא מעט הומור, בין השאר בתיאור של הנאומים המשמימים בחדר האוכל ותיאור הקטטות בהווי ההורים הזקנים של החברים, כשכל אחד רוצה להוכיח שהוא יותר חשוב מחברו על-פי הרקורד שהיה לו בחו"ל, והקטע המצחיק ביותר הוא תיאור לימוד "צאינה וראינה" של הזקנות - פנינה ספרותית ממש (עמ' 228-205). רק חבל שהשפה היא ארכאית, והכתיב החסר מקשה על הקריאה. ובליבי נשארה רק תמיהה אחת: מנחמקה הולך מייד אחרי ארוחת הערב אל האוהל (אחר-כך הצריף, אחר-כך החדר) לישון, ואילו חנקה נשארת לבלות עם שמואל גרוסמן המתאמץ לפתות אותה. היא אומנם לא נענית, אבל נמשכת בכבלי קסם אל דיבורו ואל דמותו המצודדת. הרי בקיבוץ אירועים מן המין הזה היו מגיעים במהירות הבזק אל בעל הדבר - הבעל ההולך לישון - איך זה שהמחבר השאיר את העניין פתוח? - מנחמקה בוטח בחנקה, ולמרות החשד הקטן שמתגנב לליבו - הוא איננו מודע למה שקרה מאחורי גבו.

גילוי נאות: אני הכרתי אישית את דוד מלץ בקיבוץ עין חרוד איחוד, כשכבר היה מורה לספרות בתיכון האזורי, וכאשר ספרו זה כבר תורגם באמריקה לאנגלית וליידיש. שמעתי אותו מתלבט איזה ציון להעניק לתלמיד שקרא את "הדֶבֶר" של קאמי, לפי דרישתו, ידע לספר את העלילה, אבל לא הבין את המשמעות הסמלית של הספר. נגה, בתו, הציעה לו להעניק ציון עובר לתלמיד על עצם העובדה שקרא. דוד מלץ היה עצוב מאוד, אבל שמע בקול בתו.